פסטיבל בוסאן: מפגש עם טימותי שאלאמה והחדש של הירוקאזו קורה אדה

הפסטיבל בבוסאן מתקרב לקראת סיומו. שוק הסרטים נגמר ולא מעט מהאורחים כבר עזבו את העיר. אני נשאר עד לסופו של הפסטיבל במטרה להספיק ולצפות בכמה שיותר סרטים אסייתיים וליהנות מהעיר בוסאן שבה יש את הנמל החמישי בגודלו בעולם, בעיר בת 3 וחצי מיליון תושבים. מלא ציפייה אני הולך לצפות בסרט ״האמת״ של הירוקאזו קורה אדה אחד מהבמאים היפנים האהובים עליי ויקיר הקהל הישראלי בשנים האחרונות עם סרטים כמו ״סיפור משפחתי״ ו"המשאלה" המקסים. אדה, שזכה לפני שנה בפרס הגדול בפסטיבל קאן עם סרטו ״המשפחה שלי״, החליט לביים סרט בצרפת והתוצאה מאכזבת ביותר.

הסרט מספר על כוכבת מזדקנת בגילומה המצוין של קתרין דנב שמצלמת סרט חדש בזמן שבתה (השחקנית החיננית ג׳ולייט בינוש) מגיעה לבקר עם בעלה (אית'ן הוק החביב) ובתה. לא ברור מה ניסה לומר קורה אדה בסרטו אבל התוצאה גמלונית ודי משעממת. אדה נדמה לפתע כבמאי שבע ויותר מדי סנטימנטלי ורק לרגעים בודדים הגאונות שלו מופיעה במלוא הדרה, אבל זה ממש לא מספיק.

עם טעם רע אני ממהר לארוחת הצהריים לכבוד היוצרים הדוקומנטריים שהגיעו לפסטיבל ושם פוגש את נכדתו של שליט מלזיה שהתמנה לתפקיד בגיל 92 .הנכדה צילמה את מסע הבחירות של סבא הנמרץ ועכשיו היא בסבב פסטיבלים עם הסרט. צהריים בבוסאן וכוכבי הסרט ״המלך״ ג׳ואל אדגרטון וטימותי שאלאמה ("קרא לי בשמך") מקיימים מפגש עם הקהל הקוריאני ומספרים איך התאהבו בבוסאן והקהל מגיב בהיסטריה. שאלאמה הצעיר נראה נלהב מכל גילויי ההערצה וחותם זמן רב למעריצים. את הסרט יהיה ניתן לראות החל מה-1 לנובמבר בנטפליקס ישראל.

[*]

(שאלאמה ואדגרטון בפסטיבל בוסאן. צילום: רון פוגל)

בתקווה לאיכות קולנועית ראויה יותר אני בדרך לסרט הקוריאני ״כנופיה״ שהוא מדמם ומלא אלימות כמו הרבה יצירות מפוארות מקוריאה, אבל מעבר לכך הוא עוד סרט מקושקש וחסר היגיון ואני עדיין מחכה לסרט קוריאני שיטלטל אותי כפי שקרה לי לא מעט בפסטיבל בשנה שעברה ובוודאי עם זוכה קאן ״פרזיטים״ הנפלא. את הסרט האחרון שלי להיום אני בוחר ממדינה רחוקה. סרט ניו זילנדי בשם ״פרא״. כמי שהשתתף בארגון שבוע הקולנוע הניו זילנדי בישראל לפני 11 שנים אני מחבב מאד סרטים מקצה העולם וגם הסרט הזה מתגלה כיצירה רגישה ומרתקת על נער צעיר שהופך לעבריין ובסופו של דבר מנהיג חבורת אופנוענים בסגנון ״מלאכי הגיהינום״.

בסרט אני צופה עם הבמאי ירון שני שמחר בבוקר חוזר לארץ הקודש ואחרי הסרט אנחנו הולכים ביחד למסיבת הסרטים הדוקומנטריים שהיא עולזת ושמחה מהרגיל כולל הופעה של להקה והרבה ויסקי משובח. אחרי המסיבה אנחנו עוד קופצים לקונצרט של המלחין ההודי הנודע א.ר רהמן שהלחין בין היתר את הסרט "נער החידות ממומביי" ואת "שר הטבעות". רהמן מציג בפסטיבל את סרטו ״99 שירים״ על מסעותיו המוסיקליים. אני נפרד מירון וממליץ בחום לכל מי שיכול לצפות בטרילוגיית האהבה יוצאת הדופן שלו.

ביום השמיני לפסטיבל אני מחליט להאט קצת את הקצב ולשם שינוי מתחיל את הבוקר בחדר הווידאו שם ניתן בניחותא לצפות ברבע מסרטי הפסטיבל. אני צופה בקומדיה קוריאנית קלילה בשם ״עבודה קיצונית״ על שוטרים ופושעים שלומיאליים. סרט שהוא בין הפופולריים בקוריאה השנה. מצחיק אבל ממש לא חשוב.

בצהריים אני סוף סוף מגיע למה שייחלתי לו מתחילת הפסטיבל - שני סרטים קוריאניים ראויים. האחד ״ורטיגו״ על בחורה חולמנית שמוטרדת במקום עבודתה וניצלת על ידי מנקה חלונות. סרט פנטסטי על ניכור ובדידות בקוריאה והסרט השני ״אנומי״ על סטודנטית ששוכבת עם כל מה שזז ומחפשת טעם לחייה. ערב יורד על בוסאן וזה הזמן ללכת למסיבה לכבוד פורום הפסטיבל שבו נפגשים ומנהלים דיונים על עתיד הקולנוע האסייתי.