מחוץ לקופסה: 5 סרטים פחות מוכרים של וודי אלן ששווה להכיר

בננות (1971)

לדמות של וודי אלן שחקוקה כל כך חזק בתרבות הפופולרית כיום לקח זמן להיבנות, ולכן ראשית הקריירה הקולנועית של הבמאי/תסריטאי – מאמצע שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 – מאופיינת בניסיונות להציב את הנוירוטיות האינהרנטית של אלן ביחס לשלל נושאים רלוונטיים שעמדו על הפרק דאז – חלק בהצלחה יתרה ("כל מה שרצית לדעת על מין ולא העזת לשאול", "שחק אותה, סם") וחלק פחות ("מה נשמע, טייגר לילי", "What’s New, Pussycat").

"בננות" הוא דווקא דוגמה מוצלחת (ופחות ידועה) ליכולת של אלן לשלב את המיזנתרופיה שלו יחד עם הסביבה האמריקאית, שתמיד נמצאת במעגל של פרנויה: פילדינג מליש (אלן), הדמות "האלנית" הטיפוסית, מנסה לזכות בליבה ולהרשים את ננסי (לואיס לאסר, גרושתו הטרייה דאז של אלן), אקטיביסטית פוליטית, ובכך טס בכדי להביע את תמיכתו באנשי רפובליקת הבננות הפיקטיבית סן מרקוס, שבדיוק עברה הפיכה צבאית.

רצונותיו של השליט החדש להוציא את המורדים באור רע בעיני ארה"ב - שתמיד חוששת ממחאות סוציאליסטיות - ובכך לזכות בתמיכתה הכספית של המעצמה, מערבים בעל כורחו את מליש, שנכנס למעמקי הפארסה הפוליטית. הבחישה של ארה"ב ושאר מדינות העולם בהתרחשויות פוליטיות חיצוניות לצרכיהן שלהן הופכת רלוונטית לא פחות היום מאשר שהייתה ב-1971, ואם תוסיפו לכך את סילבסטר סטאלון בהופעה ראשונית וחסרת קרדיט כבריון ברכבת, "בננות" צולח את מבחן הזמן.

ישנוני (1973)

עוד ניסיון מוצלח, ולא מדובר מספיק, של אלן להגדיר את הפרסונה הקומית שלו בתחילת שנות ה-70; הפעם, דרך מחוות לגיבורי הקומדיה האילמת (וגיבוריו של אלן עצמו) – באסטר קיטון, הרולד לויד וכמובן צ'ארלי צ'פלין. הבמאי טווה את הפארסה הסאטירית המוצלחת הזו בתקופה של חוסר ודאות פוליטית אמריקאית, ומתאר את סיפורו של מיילס מונרו (אלן כמובן), בעל חנות מזון בריא ומוזיקאי ג'אז לא-יוצלח שניגש להליך רפואי שמותיר אותו בטעות בהקפאה למשך 200 שנה.

אמריקה אליה הוא מתעורר, ב-2173, היא מדינת משטרה לא מתפקדת (בהשראת סרטי המד"ב והדיסטופיה של התקופה – "2001: אודיסיאה בחלל" ו"התפוז המכני" ביניהם), ומיילס במהרה מסווה את עצמו לרובוט ומצטרף בעל כורחו ליחידות המורדים, שכוללות אקטיביסטית ש"הרובוט" מעוניין לזכות בליבה (דיאן קיטון).

אהבה ומלחמה (1975)

1975 הייתה השנה שבה הקולנוע של אלן הפך מסאטירה או קומדיה גרידא לקולנוע שהוא אמנות של ממש, עם השפעות אירופאיות מובהקות. "אהבה ומלחמה" (“Love and Death”), בכיכובם של אלן וקיטון, הוא טייק קומי על הנובלות הרוסיות הגדולות של דוסטוייבסקי וטולסטוי (בעיקר "מלחמה ושלום"), ומציב את דמויותיו – אצילים רוסים בתקופת מלחמות נפוליאון – בדיונים פילוסופיים רציניים על כלום ושום דבר.

הסרט שהפקתו בהונגריה נודעה לימים כנוראית (חברי הצוות סבלו ממזג אוויר סוער, נגטיבים שנשרפו, הרעלות מזון ופציעות רבות) וגרמה לאלן להישבע שלא יצלם יותר אף סרט מחוץ לגבולות ארה"ב (כולנו יודעים איך זה נגמר) – עדיין שומר על הטון הסאטירי-מיזנתרופי שאפיין מאוד את הקולנוע ההתחלתי של אלן, ועוד ימשיך איתו שנים רבות, אבל רווי בתמות אקזיסטנציאליות, שיוצרות את הניגודיות הגדולה הזו.

"יש בו נון סטופ בדיחות, והכל חופשי מאוד בו, אבל יש בו אפלה וריקנות כמו בסרט של ברגמן – זה מטורף אבל זה לחלוטין עובד", אמר לימים הקומיקאי ביל היידר על "אהבה ומלחמה" כסרטו האהוב ביותר. אלן יחזור להשראות הרוסיות מספר פעמים בהמשך הקריירה שלו, כולל ב-"ספטמבר" (1987), שעיבד את המחזה "הדוד וניה" של צ'כוב.

רגשות (1978)

אם "אהבה ומלחמה" הייתה הכניסה הראשנה של אלן לקולנוע מעט יותר דרמטי, אזי "רגשות" ("Interiors") הוא הדרמה המלאה הראשונה שאי פעם יצר. בהשפעה ישירה של הבמאי השוודי אינגמר ברגמן (שהשפעתו תנכח כמעט על רוב יצירותיו של אלן בשנות ה-80), "רגשות" עוסק בחייהן של שלוש אחיות – הסופרת המחושבת רנטה (קיטון), הנפש המעורערת ג'ואי (מרי בת' הרט) והאחות הקטנה פלין (קריסטין גריפית'), שחקנית מתחילה וכושלת.

החיים השלווים מתערערים בין רגע כשאמן השתלטנית, מעצבת הפנים איב (הכוכבת ההוליוודית הקלאסית ג'רלדין פייג'), ובעלה (אי.ג'י מרשל) מחליטים להתגרש אחרי עשורים יחדיו, ולחיי האחרון נכנסת אהבה חדשה – אמנית חסרת מנוח (מורין סטייפלטון). "רגשות" הגיע מיד לאחר ההצלחה העצומה של "הרומן שלי עם אנני", והוכיח כי אלן יכול ליצור סרט שובה לב ורגיש (למרות שהוא הודה לימים שהוא פחד מהתוצאה הסופית לאורך כל עשייתו), מבלי לככב בו או להמשיך ולהקצין את רמות הנוירוזה.

דני רוז האיש מברודווי (1984)

הקומדיה הזו בשחור-לבן שובצה בין רצף להיטים של אלן, וביניהם "זליג" (1983), "שושנת קהיר הסגולה" (1985) ו"חנה ואחיותיה" (1986), וכך נותרה טיפה מאחור - אך אין זה אומר שהיא ראויה להישכח. זוהי מחווה של אלן לעולם התיאטרון הניו-יורקרי והקומדיה היהודית ממנה צמח, כשהוא מגולל את סיפורו של הדמות הראשית (אלן), סוכן תיאטרון שמייצג עשרות בדרנים לא-יוצלחים (רובם קומיקאים יהודים ותיקים ומפורסמים בתפקיד עצמם), ובמידה ואלו במקרה מצליחים – הם מיד עוזבים אותו לסוכן מוצלח יותר.

כשרוז עושה טובה לאחד מלקוחותיו הכושלים ויוצא לדייט עם מאהבת מחוץ לנישואים שלו (מיה פארו), בניסיון להרשים קומיקאי נחשב אחר (מילטון ברל בתפקיד עצמו), האקס הזועם של המאהבת, גנגסטר מפוקפק, רואה ברוז הכחוש את האויב מספר אחד שלו; מכאן והלאה, הסוכן הכושל נכנס למערבולת של סכנה ופשע. חביבם של שחקנים ויוצרים רבים (ביניהם אלק בולדווין והאחים ספדי), "דני רוז האיש מברודווי" הוקרן באותה שנה בפסטיבל קאן ונותר עדות לוורסטיליות של אלן.