ווסטוורלד: סיכום עונה

לפני 6 שנים קיבלתי לידיי פאזל. חלקיו של הפאזל ההוא היו קטנים מאוד ולקח שעתיים וחצי, לפחות, בשביל להרכיב אותו, או לפחות לנסות. קוראים לפאזל הזה "ההתחלה". שלא תטעו, לא היה לאף אחד מיוצרי "ווסטוורלד" שום נגיעה במוצר הזה, זה היה פרויקט מהמקום הכי האישי של כריסטופר נולאן - הן מבחינת כתיבה והן מבחינת בימוי. אבל הסרט הזה מייצג בדיוק את הכיוון שאליו הולך אחיו, ג'ונתן נולאן ביחד עם ליסה ג'וי ("החיים על פי נד"). הדיבור על התת-מודע והצד המכוער בתוך מוחו של האדם בולט בכמעט כל פרויקט שרשום עליו 'נולאן' (שמעתם על הג'וקר נכון?), אבל הוא מעולם לא הוצג בצורה נרחבת כמו ב"ווסטוורלד".

במסע ששמו "ווסטוורלד" כל הדמויות מחפשות אחרי דבר אמיתי, משמעות לחייהן. דמויות האורחים כמו ויליאם ולוגאן מחפשים אותו דרך המשחק, הבריחה מהמציאות. דמויות המארחים כמו צוות דולורס וצוות מייב מחפשים אותו בהכרה, לצאת מהמשחק אל המציאות. בשתי הדרכים הדמויות צריכות להתמודד עם מה שהן באמת- התת מודע. כפי שארנולד, שותפו המסתורי של רוברט פורד, ניסח זאת- "ההכרה היא מסתורית, אם תתבלבלו בדרך אליה, לא תהיו רחוקים משיגעון".

פרק 9 עסק במסעו של ברנרד אחרי העבר שלו מבלי לדעת שהוא רק פותח קן של שרצים. מין 'אדיפוס המלך' גרסת "ווסטוורלד". לדעתי הפרק החלש ביותר העונה. הכתיבה שלו, שנעשתה הפעם ע"י דן דיץ שעבד עם נולאן על מספר פרקים ב"מבוקש", הייתה מאוד עצלנית וחלק מהדיאלוגים מרגישים כך. הטוויסטים היו מפתיעים אבל לא היה קורה כלום אם הם לא היו קיימים. אבל זה תם ונסלח לעומת המפלצת שעתידה להגיע בפרק האחרון לעונה. שעה וחצי של פרק שהשאיר אותי דבוק לכיסא. רק ברגע הזה אתה מתחיל להבין את הגאוניות בסדרה הזו, איך כל סצנה וסצנה בתשעת הפרקים הקודמים הייתה חלקיק קטן של פאזל שאותו אתה מבין רק בפרק הזה.

[*]

("ידעתי שהתלבשתי רשמי מדי", אנתוני הופקינס)

בפרק זה מתגלות תכוניותיהם של פורד, ארנולד והאיש בשחור. אפשר לראות שלמרות דרכיהם הקיצוניות והחיפוש האובססיבי שנראה מדי פעם על גבול השיגעון, מטרותיהם לא היו בהכרח רעות כל כך. הדוגמא המתבקשת היא פורד, האל הבלתי מעורער של עולם המערב. נראה שכל דבר שפורד חושק בו, ומחשיב אותו לנכון קורה באורך פלא כחלק מהתוכנית המורכבת ביותר מבין השלושה. פורד איבד אמונה באנושות, אפשר לראות זאת כבר בסצנה הראשונה שלו בסדרה בה הוא משחק שחמט עם מארח עם הגב לעולם החיצון. פורד לא סולח לאנושות על האכזריות שלה והפיכתה את הכול מיצירתי וחופשי למכני וניהולי. איבוד האמונה הזה מהווה את ליבה של הסדרה. אין מציאות בחוץ, הכול מנותק וסגור בתוך מתחם הפארק. הכול קלסטרופובי ומרגיש יותר כמו בית כלא מאשר פארק שעשועים. "בנית לנו כלא עבור חטאינו", כפי שאומרת דולורס לפורד. דרכם של נולאן וג'וי לומר לנו שאין מפלט מהתת מודע וממי שאתה באמת, לא משנה אם נוצרת ע"י בן אדם, אל או אבולוציה.

בני האדם מוצגים כאנשים קרים ומחושבים שאיבדו את האנושיות שבהם על מנת ליצור דברים שיספקו אותם, לעומתם המארחים לומדים להיות נאמנים למי שהם ומכבדים את הסביבה בה הם חיים. האמירה החברתית הנוקשה שלוקחת אותנו למקום אפל יותר, המקום הכי אישי של ג'ונתן נולאן. מעבר לבימוי הוויזואלי המרשים שלו, נולאן מצליח להוציא את המיטב מהשחקנים שלו שמגיעים לשיא הרגשי שלהם מבחינת הדמויות.

[*]

(מי ייקח את ה"אמי"? - אד האריס ורייצ'ל אוון ווד)

אד האריס, אחד השחקנים הטובים ביותר בהוליווד, מבצע כאן את מה שהוא לא רק הופעת המשחק הטובה בקריירה שלו אלא גם את אחד השיאים הרגשיים הגדולים ששחקן הצליח להשיג במסך הקטן. גם אוון רייצ'ל ווד הראתה בסדרה הזו שיש לה מספיק כישרון לפחות עבור פרס האמי של 'השחקנית הטובה ביותר'.

סיום חלקו הראשון של המסע עלה פי כמה על ציפיותיי, גם בזכות השכבות שנבנות בסיפור שלו, החלוקה המתוחכמת והכמעט בלתי מורגשת של הסיפור לזמנים נפרדים תוך זריית רמזים לכך לאורך העונה, אבל בעיקר בזכות מה שהסדרה עושה לדמויות שלה. החוקים בפרק הזה הם פשוטים מאוד, או שהדמויות מוצאות שינוי דרסטי לחלוטין או שהם נהרגות, חוזרות לחיים ושוב פעם נהרגות. לא אגזים אם אגיד שזוהי שלמות קולנועית, ולא טלוויזיונית. בשנה שבה הטלוויזיה שלטה ובגדול , "ווסטוורלד" היא ללא ספק הדבר הטוב ביותר שעלה למסך השנה.