Seret.co.il - חדשות טלוויזיה :: בנות גילמור: שנה בחיים

כמעט 10 שנים עברו מאז שבנות גילמור ירדה מהמסך אבל החודש הן חזרו ובגדול. נטפליקס ממשיכים לרכב על גלי הנוסטלגיה ולהגשים את משאלותיהם של המעריצים עם איחודים מרגשים. זה התחיל עם ״צער גידול בנות״ שההתרגשות לגביה דעכה מיד לאחר הפרק הראשון, ועכשיו הגיע תורן של צמד הבנות שמדברות מהר ושותות הרבה קפה לכבוש חזרה את ליבנו. במקום עונה מלאה, אנו מקבלים מיני סדרה בת ארבעה פרקים שמתארת שנה בחייהן של משפחת גילמור ושל אנשי עיריית סטארז הולו. כל פרק אורך כ-90 דקות והפורמט עובד כל כך טוב, שלא ברור למה כל הסדרה לא צולמה כך.

רורי התבגרה והפכה לעיתונאית נטולת חיי חברה. אצל לורליי המצב שונה: היא ולוק גרים ביחד, אבל עדיין לא הגדירו את מערכת היחסים שלהם. הם תקועים בשגרה ונראה שדבר לא השתנה מאז שנפרדנו מהם לפני 9 שנים. באותו הזמן, אמילי, הסבתא הקפדנית, איבדה את בעלה ואביה של לורליי, ריצ׳רד (בעקבות פטירתו של השחקן ריצ׳רד הרמן) וכעת לראשונה מזה 50 שנה היא נותרה לבדה ולא יודעת כיצד להמשיך לחיות. הסיפורים של שלושת הנשים עומדים בפני עצמם, כל אחת תצטרך להתמודד עם הפחדים שלה לבד.

[*]

יוצרת הסדרה איימי שרמן פלדינו חזרה (לאחר שלא נטלה חלק בכתיבת העונה השביעית של הסדרה) לכתוב ולביים את הפרקים ואיתה חזר גם הקסם. העיירה סטארז הולו הייתה תמיד דמות מרכזית בסדרה ואנשיה בלטו בזכות קסמם והמוזרויות שלהן. פרצי נוסטלגיה יעטפו את המעריצים של הסדרה המקורית במשך כל הצפייה כשעוד ועוד דמויות מהעבר יצוצו, אפילו אם רק להופעת אורח (מליסה מקארתי מופיעה רק בסצנה אחת לקראת סוף הסדרה וזה אחד הרגעים היחידים בהם הופעת האורח הרגישה מאולצת). המיני-סדרה מלאה בהומור ובחן, ברמה שמתעלה על קודמותיה. אולי זה התקציב המנופח שנטפליקס הביאו או אולי ההתפתחות הטכנולוגית, אבל "בנות גילמור" מעולם לא נראתה טוב יותר! הצילומים הארוכים ונטולי הקאטים מדגישים את הווירטואוזיות המילולית של אלכסיס בלדל ולורן גרהאם, אבל גם מקנים תחושת אמינות ללוקיישן.

פריטת הגיטרה והנעימה המוכרת גם חוזרים עם עדכונים שמרגישים במקום. אולי הדבר העיקרי שמפריע לאיחוד המרגש הוא הרגשת הצמצום בקאסט. אין כאן סצנות שבהן משתתפים כל כוכבי הסדרה ביחד, זה כמובן נעשה מאילוצי לו״ז של השחקנים שהמשיכו בקריירה שלהם. שינוי הטון הופך את הסדרה להרבה יותר אינטימית, אבל בגלל אותם אילוצים, דמויות שהיינו רוצים לראות יותר (כמו למשל חברתה של רורי, ליין הרוקרית שהפכה לאמא, או סוקי אותה גילמה מקארתי לפני ההצלחה) זוכות לזמן מסך מצומצם, בעוד דמויות המשנה של הסדרה עוברות לקדמת הבימה, מה שיוצר סיטואציות משעשעות (שון גאן המגלם את קירק האלמותי, מגיע לארוחת ערב בביתה של אמילי ומתקבל עם השאלה ״תסבירו לי שוב מי זה הבן אדם הזה״ והתשובה המתקבלת מלורליי ״הלוואי והייתי יכולה״).

"בנות גילמור" הייתה ונשארה סדרה חכמה, נוגעת ללב ומנחמת כמו כוס קפה חם. למרות מספר מהמורות בדרך ״שנה בחיי בנות גילמור״ ישמח את המעריצים האדוקים, וגם את אלה שצופים לראשונה. איימי שרמן פלדינו קיבלה הזדמנות לסגור מעגל עם יצירתה, אבל במקום, השאירה אותנו עם טעם לעוד.