ביקורות דוקו: פניקס, הגורים הטובים ביותר, להסיר את הפאה

פניקס

מבקר: יבגני גרינברג

הסרט התיעודי של הבמאית ענת תל עוקב אחרי פניקס, בחור מקהילת האפריקאים העבריים מדימונה, בסדרת פגישות עם חברי הקהילה, בהם הוריו, במטרה לשחזר את מקרי האונס שעבר בהיותו ילד בידי דודו. מהדיאלוגים עולה שפניקס, ששמו האמיתי הוא עפרן, הגיש תלונה במשטרה על האונס והביא למעצר וכתב אישום נגד דודו שהוביל למאסר של 12 שנים. מאז נראה שהוא מתמודד עם כתף קרה מצד בכירי הקהילה הסגורה שהעדיפו להבליג על המקרה במקום לערב את הרשויות.

בחצי הראשון של הסרט פניקס מצטייר כאדם שקול והגיוני ששומר על קור רוח במהלך הראיונות, גם כשהוא מגלה פיסות מידע חדשות על ילדותו והוריו וגם כשהוא משחזר לפרטי פרטים את מקרי האונס. מפתיעה הפתיחות של המרואיינים שהסכימו להופיע בסרט, חלקם חברים בהנהגת הקהילה, אל מול המצלמה שנוכחת בבירור בזמן הווידויים האינטימיים שלהם. הסרט מצליח לחדור לחדרי חדרים ולמנהגים של הקהילה החרדה לפרטיות. הסצנה שמתעדת מקרוב מאוד לוויה של חבר קהילה היא הישג של ממש.

במערכה השנייה נראה שאירועי הסרט והזכרונות גוברים על עפרן וגורמים לו לאבד שיווי משקל. מצויד בפחית בירה, הוא יוצא לזרוע הרס עצמי. המצלמה מלווה אותו לעוד אירוע של הקהילה שבו הסיטואציה מסלימה במהירות ומגיעה לכדי אלימות. סצינה זו מתעדת את סגירת הדלתות של הקהילה בפניהם של יוצרי הסרט והצופה. בסצינה הבאה עפרן חוטף אש בחזית אחרת, כאשר הוא מבקר בהפתעה את התינוקת שלו למורת רוחה של אמה. בדיאלוג מוקלט ולא מצולם, אנחנו מגלים דברים בעייתיים על גיבור הסרט והתנהלותו בכל הנוגע לזוגיות והורות.

עפרן מכנה את עצמו פניקס על שם הדמות של עוף החול שקם לתחיה, מאפיין שהוא היה רוצה לראות בעצמו ולא להיות מוגדר על ידי מה שקרה לו בילדותו. אבל ההתעסקות המתמדת שלו עם הזיכרון מראה שהוא רחוק מאוד מכך, גם אחרי שהשיג צדק והכניס את דודו לכלא. תגובתו הראשונית להולדת בתו היא להתרחק ממנה ומחייה מכיוון שהוא רואה בעצמו בן אדם פגום. למעשה, מעטים האנשים המופיעים בסרט שקוראים לו בשמו החדש.

חלק מיוצאי הקהילה שמופיעים בסרט מעידים שעברו התעללות מינית בתוך הקהילה, אבל העדיפו פשוט לעזוב בלי לעשות רעש. בתור פורץ הדרך, פניקס אמור לכוון אותם לדרך הנכונה והוא אפילו אומר פה ושם שמטרתו היא להשיג צדק גם עבור הנפגעים האחרים. אבל הסרט לא ממשיך בקו הזה ופניקס שוקע בבלגאן של חייו מבלי לספק עזרה ממשית.

היבט נוסף שחסר בסרט הוא תיאור החיים מחוץ לקהילה. זה משרת כמובן את האמירה המהדהדת לאורך כל הסרט שאפשר להוציא בן אדם מהקהילה, אבל אי אפשר להוציא את הקהילה מבן אדם. בהיותו סרט תיעודי ולא הוליוודי, גם פניקס וגם הצופה לא זוכים לפגוש את הדמות הכי דומיננטית בסרט – האנס שיושב בכלא. לנצח בצל של דודו, פניקס מסיים את הסרט בנימה אופטימית ויוצא לדרך חדשה עם שיר ראפ שמכיל את כאבו כמיטב המסורת. בנימה אישית, זו הפעם הראשונה שהתוודעתי לעומק לקהילת האפריקאים העבריים מדימונה ותחושתי היא שהסרט הזה הוא לא נקודת הפתיחה הטובה ביותר לכך. אין לי ספק שיש בקהילה נקודות אור רבות שלא מוצגות בסרט, בדיוק כפי שהמקרה שהוא מתאר יכול לקרות בכל קהילה אחרת. יחסית לאירועים שקרו לפני יותר מ-20 שנה, הסרט מצליח לשחזר את התמונה המלאה, מציב את האנשים הנכונים בסיטואציות לא נעימות ועל הדרך מציג כמה רגעים דרמטיים מרתקים. עם זאת, הרגשתי שבחלק מהסצינות הפרובוקציה הייתה מכוונת, וגם אם התגובות שהן סחטו היו אמיתיות – הסיטואציות הרגישו מלאכותיות.

הסרט "פניקס" מוקרן בימים אלו בסינמטקים ברחבי הארץ ויוקרן בקרוב בערוץ yes דוקו.

הגורים הטובים ביותר

מבקר: דורון ברגר

הסרט "הגורים הטובים ביותר" הפתיע אותי. הסרט מתחיל במונטאז' בו אנו רואים סיפורים של לקויי ראייה, אשר כלבי הנחייה שלהם הצילו את חייהם. הסיפורים מגוונים ביותר, מכלב שמנע מהבעלים שלו לעבור בכביש מסוכן, עד לכלב שעזר לבעלים שלו לרדת 78 קומות מבניין של מרכז הסחר העולמי לאחר שפגע בו המטוס. בשלב הזה של הסרט התחלתי לדאוג. חשבתי שהסרט יספר את הסיפורים של האנשים עצמם, וכל מה שנבין זה שכלבי נחייה חשובים מאוד ושהם מצילים חיים ולא הרבה מעבר. הכנתי את עצמי לשעה ועשרים דקות של שעמום מונוטוני. לשמחתי הרבה, אני טעיתי.

הסרט לא מספר את סיפורם של בעלי הכלבים, אלא של הכלבים עצמם. במהלך הסרט אנו מתלווים לחמישה גורים אשר עוברים הכשרה ארוכה ואינטנסיבית בשביל להפוך לכלבי עזר. תוך מעקב אחר התהליך, אשר מתחיל בגידול בסיסי וממשיך אל מסירה למגדלים זמניים שמאמנים אותם בביתם, הבנתי את כמות העבודה שצריך להשקיע בגורים. בחצי השני של הסרט הגורים שלא נשרו מהתהליך נפרדים מהמגדלים הראשוניים שלהם ועוברים לאימון הרשמי להיות כלבי נחייה.

מה שהופך את הסרט הדוקומנטרי הזה להצלחה הם הקשרים בין הגורים למגדלים הזמניים שלהם. מרבית הסרט מוקדש לשלב הזה של התהליך, ואנו רואים בדיוק עד כמה זה חשוב למגדלים לעזור לגורים להצליח. חלק מהגורים אכן מצליחים וממשיכים לשלב הבא של התהליך, אך חלק מהם מסיימים בכישלון ובאכזבה. בלי קשר לתוצאה הסופית, בסוף כל הגורים עוזבים את המגדלים שלהם, ואלו סצנות שמרגש ועצוב לראות.

. כמובן שסרט על גורי כלבים מספק לא מעט רגעים של חמידות וקשה למחוק את החיוך מהפרצוף. אנחנו לומדים להכיר את חמשת הגורים לעומק, כל אחד עם אישיות ייחודית ועם סיפור שונה לספר. בתחילת הדרך היופי שלהם לוכד את הצופה וכאשר הם גדלים אנו מחוברים אליהם רגשית, ורוצים לראות אותם מצליחים. האושר והאכזבה שהמגדלים שלהם מרגישים עוברים באופן טוב מאוד אל הצופה.

מדי פעם הסרט עובר לאנשים לקויי ראייה שמספרים על הקשיים של להיות עיוור ועל איך שכלב נחייה זה פתרון אידאלי ונוח יותר ממקל. אלה הרגעים שפחות עניינו אותי בסרט, מאחר וזה היה ברור מאמצע הסרט כי אלו האנשים שיקבלו את הכלבים בסוף התהליך. הסרט בהחלט עובד יותר טוב כאשר הוא ממוקד בכלבים עצמם ובקשר שהם יוצרים עם המגדלים הראשונים ועם המאמנים הרשמיים שלהם. בסופו של דבר "הגורים הטובים ביותר" מספר סיפור קטן ומרגש שיעניין את כל אוהבי הכלבים ואת אלו שהנושא של כלבי נחייה מעניין אותם באופן ספציפי.

הסרט "הגורים הטובים ביותר" יוקרן בבכורה ביום ראשון 9.12 בערוץ yes דוקו ולאחר מכן ב-yesVOD.

להסיר את הפאה

מבקרת: לירון אברהם

מי שאינו בא מן הרחוב החרדי הסגור, משמעות הפאה מבחינתו היא כיסוי ראש, וזהו. "להסיר את הפאה" מבהיר שזוהי משמעותה החיצונית, אך כשמקלפים את מעטה החשאיות מהפאה ומגלים את משמעותה בחברה החרדית מתגלה עולם ומלואו. רחל היא צעירה חרדית, בוגרת בית יעקב, שהתגרשה מבעלה. היא מבקשת להסיר את הפאה, ועל אף שאין איסור הלכתי לכך, נתקלת בשלל מחסומים וקירות. בין אם בשל הוריה, שרוצים את הטוב ביותר בשבילה אך קשה להם להכיל את בקשתה, ובין אם הרב שאיתו היא מתייעצת שאומר לה שכביכול אין פסק הלכה בנושא אך זה לא מקובל.

זהו סרט שובר תקרות זכוכית, עם פטיש 30 קילו. הוא מורכב מרגעים אינטימיים של עולם שחלק מהצופים כלל לא מכירים. מעבר ליצר המציצנות הבסיסי, הבימוי והעריכה מביאים את הצופה לתחושת חמלה וקבלה, כאילו הוא מכיר את רחל באופן אישי. פשטותו של הסרט היא אומנותו – סצנות כמו רחל המגיעה לבקש את אישור סבתה להסרת הפאה הן אלו שתופסות את הצופה חזק בלב ולא מרפות.

השימוש בגרפיקת פשקווילים בכותרות או במונחים כמו "אבא שלי" משחק בין גימיק לשימוש באלמנטים מהמציאות. עבורנו, החילונים, זהו הדימוי החרדי – שחור על גבי לבן על גבי איסורי שענטז. ישנן הבלחות בהן מרגיש כאילו רחל משחקת את תפקיד עצמה, אך זה מכורח הנסיבות – אביה לא רגיל לנוכחות מצלמה ונעמד מולה כמו לתמונת סטילס. היא תופסת את ידו ולא מותירה לו ברירה אלא להישאב פנימה, כמו לצופה עצמו. "להסיר את הפאה" הוא סרט סוחף, אמוציונלי ואישי שמאפשר לצופה להתעמק בחייו של השבט האחר בחברה הישראלית.

הסרט "להסיר את הפאה" זמין לצפייה ב-yesVOD

[*]