Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: דוקאביב: הזוכים וסקירות

אמש (רביעי) הוכרזו הסרטים הזוכים בפסטיבל דוקאביב ה-23. "לילות קיץ", סרטו של אוהד מילשטיין, זכה בפרס לסרט הישראלי הטוב ביותר בסך 70 אלף ש"ח ובמענק שיווק לאוסקר האמריקאי בסך 100 אלף ש"ח (הסרט ישודר בכאן 11). בעזרת שפה קולנועית ואסתטיקה אומנותית ייחודיות חושף בפנינו מילשטיין את עולמו המופלא של בנו הקטן עלוה, השואל שאלות כנות שתמיד ולעד נשאלות.

פרס יוסי קאופמן לבימוי בתחרות הישראלית הוענק לתומר הימן על סרטו "כל העצים נושבים ברוח" . הטיפול, סרטו של צבי לנזמן, זכה בפרס חבר השופטים בתחרות הישראלית. "איך אומרות שתיקה", סרטה של שיר ניומן זכה בפרס ראש העיר תל אביב-יפו לסרט הביכורים בתחרות הישראלית. "סבאייה", סרטו של הוגיר הירורי, זכה בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. לאור הביקוש הרב והבחירה של שליש מהצופים לצפות בסרטי הפסטיבל אונליין, החליט הפסטיבל להאריך את הפעילות המקוונת של דוקאביב עד ל-31.7.

סקירות סרטים דוקאביב

תוצרת חוץ

בזמן שהקיבוצניקים יצרו צורה חדשה של התיישבות אידיאליסטית על בסיס הרעיון הקומוניסטי, הרעיון הקיבוצי החל להתפשט ברחבי העולם ולצבור מעריצים. הצורך של הקיבוצים בידיים עובדות שיבצעו את המטלות שבני הקיבוצים לא מעוניינים לעשות והרצון של צעירים מהעולם להכיר את המיזם הישראלי של המדינה הצעירה במזרח התיכון ולחוות חוויה שונה לחלוטין מחייהם היומיומיים הובילו לפריחת מיזם המתנדבים שהגיעו בשיאם לעשרות אלפים בשנה.

סרטו המקסים של יואב בריל עוקב אחר עשרות שנות המתנדבים בקיבוצים. אם בהתחלה הקיבוצים וישראל נדמו כפרויקט חלוצי ומבטיח, התפרקות המבנה הקיבוצי לצד הכיבוש ומלחמת לבנון גרמו לשינוי ביחס העולם אל ישראל. כך גם המתנדבים שהגיעו בתחילה ממניעים אידאליסטיים התחלפו ברובם בצעירים שבאו לעשות כיף, סמים והרבה סקס. בריל מצליח לתפוס בכנות, חן ועם הרבה הומור את החוויה ההתנדבותית והתפכחותה ויוצר סרט מהנה, מחכים ומשעשע בהשתתפות שלל דמויות צבעוניות על החלום ושברו. (מבקר: אלעד שלו)

"תוצרת חוץ" יוקרן ביום שבת 10.7 בשעה 10:00 בנוכחות היוצר ויהיה זמין לצפייה אונליין עד ה-13 ביולי.

[*]

מתחת להר הגעש

סרטה של הבמאית האוסטרלית גרייסי אוטו, "מתחת להר הגעש" ("Under the Volcano"), חוקר את החלטתו של מפיק העל ג'ורג' מרטין לעזוב את אולפני EMI (אלו שהביאו אותו לתהילתו הגדולה ביותר, עם עבודתו על אלבומי "הביטלס") הקרירים ולפתוח את אולפני AIR, כשהסטודיו המוביל מביניהם ממוקם באי המרוחק אך המהמם מונסראט, בלב האיים הקאריביים. בזה אחר זה, למשך מרבית שנות ה-80, החלו להגיע לאי מיטב האמנים בעולם - מחברים ותיקים של מרטין (פול מקרטני ו-"הרולינג סטונס"), עד סנסציות חדשות ("דוראן דוראן" ו-"OMD") ורוקרים ("הדייר סטרייטס" ו-"הפוליס"). כולם מצאו בחלקת האלוהים השקטה הזו - ויותר מזאת, בתושביה המקומיים, שהיו לצוות המקום - השראה כלשהי, חיובית או שלילית. אוטו בוחרת בשיטה יותר קונבנציונלית לעבודה על דוקו מוזיקלי - ראיונות עם תושבי המקום, כוכבי הרוק שהגיעו למקום, תיעוד נופי האי הטרופי ברחפן ושימוש בחומרי ארכיון. היא רוקמת לא רק התקדמות כרונולוגית של היסטוריית המוזיקה, אלא שילוב אמיתי בין חיבור רגשי בין המעמדות - תושבי המקום חסרי הממון - לבין מצבם הנפשי והאומנותי של הרוקרים האורבניים. כך, הצופה שומע למה פול מקרטני רצה להקליט את שני אלבומיו באי לאחר הירצחו של ג'ון לנון ולמה סטיבי וונדר הלך לבר ביומו האחרון שם וניגן בחדווה עד כלות הלילה לבאי המקום - ובאותה המידה, למה ניק רודס לא חיבב במיוחד את השהות באי ואיך השהות הקצרה שם ערערה את הקלטות האלבום הקלאסי האחרון של להקתו.

אוטו משחקת לא מעט בקונטרסט הזה - איך אי שלו ושמשי יכול להפיק מלהקת טרוטת עיניים את המיטב שלה ולגבש אותה מחדש, או איך הבדידות והניכור מהחיים המוכרים יכולים להפוך אמן או להקה ב-"מוד" אחר לקרועה עוד יותר. נכון, סרטה של אוטו אינו מושלם, אבל הוא ממש קרוב לכך: בידי שימוש בכל הכלים הנדרשים לה, הבמאית הופכת את הפורמולה הישנה ליצירת דוקו על ראשה ומביאה לנו סיפור על אנושיות קודם, ומוזיקה אחר כך. אלו אכן הכוכבים הגדולים ביותר כפי שלא ראיתם מזה זמן רב. (מבקר: דניאל עמיר)

"מתחת להר הגעש" יוקרן בסינמטק תל-אביב ב-8.7 ובמוזיאון ת"א ב-10.7 ובהמשך ב-yesVOD.

הטיפול

נושא טיפולי ההמרה עלה לסדר היום השנה עם העברת החוק למניעת טיפולי המרה בכנסת בקריאה ראשונה. הבמאי צבי לנזמן היה הראשון בישראל שזכה להצצה עמוקה ואינטימית לתוך הטיפולים האלו מבפנים כשהוא מלווה שני גברים הומוסקסואלים שמשתתפים בטיפולים בתקווה שהמשיכה המינית שלהם תיעלם. האחד הוא בן, סטודנט בן 23, שיצא מהעולם החרדי ועושה עבודת מחקר על הטיפולים בהם הוא משתתף מזה 7 שנים ואשר היחס שלו כלפיהם הוא אמביוולנטי. השני הוא לב, חרדי בן 54, שמעוניין להתחתן עם אישה ומקווה שהטיפולים יסייעו לו להדחיק את משיכתו לגברים.

היופי בסרט הוא שעל אף שהוא לוקח צד ברור כנגד הטיפולים, היחס שלנו כצופים לדמויות לא נובע דווקא מיחסם לטיפול. בעוד בן עובר תהליך בו הוא הולך ומתנגד יותר ויותר לטיפולים שעבר, אנו רואים את לב מגן עליהם בחירוף נפש בכנסת ומצליחים להזדהות לא פחות עם דמותו מכמירת הלב והמרגשת שגורמת לתהייה קשה לאדם חילוני וליברלי – האם יש מקום לאסור חוקית על תהליך פוגעני מסוג זה, כאשר יש אנשים שמעוניינים בו ומרגישים כי הוא מסייע להם? (מבקר: אלעד שלו)

"הטיפול" יוקרן ביום ה' 08.07 | 21:30 | אולם סינמטק 1 | בנוכחות היוצר/ת. הסרט זמין לצפייה אונליין עד ה-14 ביולי.

האחים ספארקס

השבוע נערכה הקרנת הבכורה של הסרט "אנט" ("Annette") של הבמאי הצרפתי ליאו קראקס ("מנועים קדושים") שפתח את פסטיבל קאן ה-74. "אנט" הוא הפריצה הראשונה האמיתית של הצמד המוזיקלי הוותיק "ספארקס" - המורכב מהאחים רון וראסל מייאל - שכתבו והגו את הסרט לפני קרוב לעשור. אבל מי הם ספארקס? איך הם ותיקים אם אף אחד לא שמע עליהם? מה להם ולקולנוע? על כל השאלות אלו ועוד מנסה (ומצליח) לענות הבמאי הבריטי אדגר רייט (טרילוגיית "קורנטו", "בייבי דרייבר") והמעריץ מספר 1 של הלהקה בסרטו הדוקומנטרי הראשון, "האחים ספארקס".

האחים מייאל הם שני ילידי קליפורניה, שנמשכו לסצנת המוזיקה הבריטית בשנות ה-60 מינקות, ורצו לחקות אותה - ולהוסיף משלהם - במעצמה האמריקאית. התהליך היה קשה משחשבו, והצמד "ספארקס" זכו לזיגזג מסחרי לאורך כל הקריירה בת ה-50 שנה שלהם - מהתחלה מסחררת כחלק מסצנת הגלאם רוק בבריטניה בראשית שנות ה-70, עד מעבר לפאנק בועט, "Soft Rock", ניו-ווייב, סינת'-פופ, יורו-דאנס, מוזיקת אמביינט וכו'. שני דברים נותרו במקום לאורך המסע המפרך והמופרך של האחים - חיבתם למילים אבסורדיות וסאטיריות, קשריהם הבלתי נדלה עם ויזואליה ומדיה בפרט - מעטיפות אלבומים יצירתיות, ניסיונם הבלתי נגמר להיכנס לעולם הקולנוע (השניים הושפעו רבות מהגל הצרפתי החדש, וניסו ליצור סרטים במשך שנים רבות עם ז'אק טאטי וטים ברטון, אך ללא הצלחה) - ועד תדמיתם הכה-מוזרה.

רייט מגייס את כל חבריו המפורסמים - שבמקרה, או לא, הם מעריצי "ספארקס" מושבעים - כדי לפזר שבחים על הצמד: פלי מרד הוט צ'ילי פפרס, מייק מאיירס, "ווירד" אל יאנקוביץ', ניק רודס, ביורק, ג'ייסון שוורצמן ועוד ועוד מציגים תמונה של "פורסט גאמפ" נחבא אל הכלים לאורך 5 עשורים, שעשו כל מה שעמיתיהם למקצוע עשו באותן השנים, אך מתחת לרדאר ובעוקצניות. ספארקס" ורייט מותחים את גבולות הדוקו ע"י שילוב קטעי ארכיון, אנימציה, סטופ-מושן ושחזורים מגוחכים ובעיקר ע"י בדיחות קרש ומשחקי מילים.

למרות הסגנון, הסטייל וההומור השופע בסרט, רייט מעייף מעט את הקהל כשהוא בוחר לעבור על כל אחד מ-25 האלבומים של הצמד לאורך השנים - בהחלטה מודעת ובהתנגדות לסרטי דוקו-מוזיקה רבים, שמרפרפים על השנים הפחות מוצלחות או אטרקטיביות של אמן או להקה. התוצאה מעט מייגעת, במיוחד לקהל שרק מכיר כעת את הלהקה, אך רייט נמנע משעמום מוחלט כשהוא שומר על הקצב הפנימי שלו כל הזמן, ומתבל כל הסבר עם עוד הלצה מצחיקה, ויזואליה מעניינת או ניתוח ספרותי מעמיק של מילים מגוחכות. כך, האורך לא מורגש לאורך רוב הסרט (140 דקות!) והסרט מרגיש כהוקרה טבעית לשניים שראויים לכבוד הזה ממזמן. (מבקר: דניאל עמיר)

"האחים ספארקס" יוקרן ב-9.7 בסינימטק תל-אביב ויהיה זמין בהמשך ב-"yes VOD".