עוד שנתיים מעכשיו לא יפיצו סרט כמו שלי בבתי הקולנוע

ילד קטן בעיירה נידחת מתאהב בעולם הקולנוע דרך בית הקולנוע בעיירה בה הוא חי וקשר הדוק עם מקרין הסרטים שמכיר לו את נפלאות הקולנוע – במילים אלו אפשר לתמצת את הסרט האיטלקי זוכה האוסקר הנפלא "סינמה פרדיסו" וגם את נציג הודו לאוסקר הנוכחי "הצגת הקולנוע האחרונה", אולם למרות הדמיון בין הסרטים, אשר שניהם ניחנים בנוסטלגיה לעבר התמים ובאהבה טהורה למדיום הקולנועי, "הצגת הקולנוע האחרונה" שעלה לאחרונה לאקרנים בישראל אינו מרגיש כמו חיקוי אלא הולך בדרך מרגשת ומוצלחת משלו.

העלילה עוקבת אחר הילד סמי (בהבין רבארי שובה הלב שנבחר מבין 3,000 מועמדים לתפקיד), שמוכר צ'אי יחד עם אביו בתחנת רכבת בעיירה הנידחת שבה הם גרים בהודו. כשאביו הקפדן לוקח אותו לראשונה בחייו לראות סרט דתי בקולנוע, הוא מתאהב מיידית למורת רוחו של האב. הוא חוזר ומתפלח לבית הקולנוע שוב ושוב ומסולק פעם אחר פעם, עד שהוא מתיידד עם המקרין פאזאל (בהשווש שרימיל) שבתמורה לאוכל הטעים שמכינה אמו של סמי, מאפשר לו לצפות בסרטים מחדר המקרין ומלמד אותו את רזי המקצוע.

אבל סמי לא מסתפק בכך. הוא רוצה להביא את החוויה לחבריו ולתושבי הכפר ומחפש דרכים לתפוס אור בעצמו וליצור קולנוע מחתרתי בעיירתו. הוא גונב יחד עם חבריו עותקי פילם שמאוחסנים בתחנת הרכבת כדי ליצור בית קולנוע שכונתי שבו הכל מאולתר, הסאונד נוצר באמצעות קרקוש בכלים של הצופים, אך החוויה הקולקטיבית מהנה לא פחות וזמינה לכולם.

דיברתי עם הבמאי פאן נאלין, שזכה להכרה עולמית כבר עם סרטו הראשון באורך מלא "סמסרה" משנת 2002 על מסעו של נזיר בודהיסטי להשגת הארה רוחנית. מאז ביים נאלין סרטים עלילתיים ודוקומנטריים רבים שזכו להצלחה וחלקם אף נרכשו ע"י נטפליקס, אולם נדמה שסרטו החדש מקנה לו מעריצים חדשים ברחבי העולם לאחר שנרכש להפצה בארה"ב ובמדינות רבות.

איך האהבה שלך לסרטים התחילה?

"הכל התחיל כמו בסרט. כשהייתי בן 9 הלכתי לראות סרט עם ההורים שלי והתשוקה שלי לקולנוע התחילה שם. ראינו רק סרטים הודיים פופולריים, לא היה לי מושג לגבי הוליווד. באותם ימים יכולת לראות קרני אור על המסך, היום לא רואים את זה בקולנוע דיגיטלי. ככה התחילה התשוקה שלי לאור ומשם זה התפתח לתשוקה לקולנוע. לא רציתי לעשות משהו אחר מאשר לעשות סרטים – זו הייתה אהבה מאור ראשון".

זו נשמעת חוויה מאוד דומה לזו שמתוארת בסרט. כמה ממנו הוא אוטוביוגרפי?

"רוב הסרט הוא בהשראת החיים שלי. הקליימקס של הסרט מושפע מחבר שלי שהיה מקרין וחלקתי קופסת אוכל איתו. כשאנו רואים את המעבר לקולנוע הדיגיטלי בסרט, זה הסיפור שלו. אני צילמתי בלוקיישנים שגדלתי, רואים את בית הספר שלי, אפילו אולם הקולנוע זה המקום שבו אני ראיתי את הסרט הראשון שלי. אולם הקולנוע הזה נסגר לפני שנים והקמנו אותו מחדש כמו שהיה בעבר כי חשבנו שלא נמצא מקום אותנטי כזה. תחנת הרכבת זה אותו מקום שגדלתי. גם אבא שלי מכר תה בתחנות רכבת יחד איתי. החיים שלנו סבבו סביב תחנת הרכבת שבה גם שיחקנו על הפסים. כך שזה די קרוב למה שחוויתי". איך היה לחזור ולצלם במחוזות ילדותך?

"מאז שעזבתי את הכפר שלי בגיל 13 מעולם לא חשבתי שאעשה סרט על החיים שלי כי זה כל מה שניסיתי לברוח ממנו. עד לסרט חזרתי לשם רק כדי לבקר את ההורים שלי שעוד חיים שם. הבנתי שכשאנחנו גדלים במקצוע כבמאים איפשהו בכל התהליך אנחנו מאבדים את התמימות שלנו. כילדים לא היה לנו פחד. לא פחדתי לגנוב, לנסות להיות מקרין, כשאתה גדל יש לך את הפחד להישפט ע"י הסביבה. זה היה במובן מסוים לחזור לתחושת האותנטית האורגנית של הילד של לנסות כל דבר בלי פחד".

רבים משווים את הסרט ל"סינמה פרדיסו". מה אתה חושב על ההשוואה הזו?

"הייתי סטודנט בהודו בבית ספר לעיצוב לפני 25 שנה כשראיתי את 'סינמה פרדיסו' בפעם הראשונה וזה הימם אותי. חשבתי לעצמי 'איך הבמאי הזה ידע ליצור רגעים שכמעט מספרים את סיפור חיי?'. זה היה כל כך קרוב לחיים שלי שהייתי המום. כשהתחלתי לעשות את הסרט הזה בשנת 2019 הרבה אנשים אמרו שזה מזכיר את הסרט האיטלקי, אבל זה הסיפור שלי. הבנתי שאני חייב להיות חסר פחד. אסור לי לדאוג אם זה ייראה כמו 'סינמה פרדיסו' או סרטים אחרים כי בסופו של דבר אני עושה את הסרט שלי ואני שמח שעשיתי זאת. ל'סינמה פרדיסו' יש מקום בהיסטוריה וזה מהסרטים האהובים עליי בכל הזמנים אבל מאז הרבה השתנה. היום הקהל של בתי הקולנוע הולך בחלקו רק לסרטים בידוריים, יש הרבה שכלל לא ראו את 'סינמה פרדיסו'. אני אומר לאנשים אם אהבתם את הסרט שלי אתם צריכים לצפות בו ובכלל בסרטים טובים, ויש כל כך כהרבה סרטים טובים".

מפתה להשוות את הסרט לא רק ל"סינמה פרדיסו", אלא לשלל סרטים מהעת האחרונה של במאי קולנוע שחוזרים לילדותם ומנסים להבין מה קרה אז שהוביל אותם למסלול חייהם. רק כעת מוצגים בבתי הקולנוע שני סרטים של במאים מסוג זה - "הפייבלמנים" של ספילברג ו"ימים של תום" של ג'יימס גריי, לצד "בבילון" של דמיאן שאזל שמהווה געגוע לימי הקולנוע ההוליוודי אי אז בשנות ה-20. בשנים האחרונות גם חזינו ב"רומא" של אלפונסו קוארון ו"בלפסט" של קנת בראנה שחזרו לילדותם של הבמאים.

הרבה במאים חוזרים כיום בסרטים לעברם. למה לדעתך זה קורה?

"אני מניח שזה תהליך דומה אצל הרבה במאים. משנת 2015 והלאה הסטרימינג עלה והחוויה הקולקטיבית של צפייה קולנוע נהייתה מאוימת ברחבי העולם. התהליך הזה רק הואץ בזמן הקורונה. איבדנו כ-20% מהמסכים בקולנוע ברחבי העולם שנסגרו. הבנתי בתקופת הקורונה איך אנחנו יכולים לאבד את התחושה הזו של החוויה הקולנועית שלא יכולה להיות מוחלפת. אני חושב שזו הסיבה שהרבה יוצרים רוצים להיאחז בבתי הקולנוע. אני בטוח שהרבה יוצרים התחילו לחשוב מדוע הם אוהבים קולנוע כמו ורואים את זה בסרטים כמו 'בארדו' 'בבילון' ו'הפייבלמנים'. הרצון לחגוג את הקולנוע ולנסות לשמור עליו חי בצורה מסוימת".

התהליך הזה קרה גם בהודו?

"כן, פעם היה לנו סרט מצליח כל שבוע - היום יש אולי 5 סרטים בשנה שמצליחים. לא נבנים אולמות חדשים בהודו ו-6,000 אולמות בתי קולנוע נהרסו לחלוטין. לפני מספר שנים אנשים היו הולכים מדי שבוע לראות את הכוכב האהוב עליהם, כיום הם מחכים לראות אותם בסטרימינג. בעבר סרט גדול זכה ל-20 מיליון צופים בהודו, היום מספיק מיליון אנשים כדי להפוך סרט מצליח. זה נראה כאילו סרטים עושים הרבה כסף, אבל זה בגלל שהכרטיס נהיה יקר יותר בערים הגדולות ולא מצליח לחדור עמוק בתוך הכפרים. בשנה שעברה לבוליווד הייתה את השנה הקשה ביותר ב-20 השנה האחרונות. היו פלופים אחד אחרי השני, כל הסרטים הגדולים נכשלו בקופות".

עם כל השינויים האלה, אתה מפחד לעתיד הקולנוע?

"שלאורך השנים קולנוע ישרוד, אבל מי שיחווה את השינוי הגדול זה עולם ההפצה. לסרטים בלי כוכב גדול או אולפן גדול, היוצרים לא ימצאו אולמות קולנוע. כשאני מסתובב עם 'הצגת הקולנוע האחרונה' אני שמח שהוא עדיין מציג בבתי קולנוע בעולם. זה ממש מצב חלומי בשבילי, אבל אותו מפיץ אמר לי שבעוד שנתיים מעכשיו הם לא ייקחו את הסיכון הזה בלי כוכב או סטודיו. הקולנוע יעבור לכוכבים גדולים וכל השאר ילך למסך הקטן".

(הבמאי פאן נאלין. צילום: PERBERNAL)

הסרט שלך ניצח את הלהיט המדובר של השנה מהודו "המרד הגדול" (RRR) כנציג המדינה לאוסקר. כמה הופתעת שהיית מועמד?

"היינו מאוד מופתעים. לא חשבנו שיש לנו סיכוי כי בדרך כלל בוחרים קולנוע הודי פופולרי בתקציב גדול ובשפות הפופולריות בקולנוע ההודי ואיכשהו השנה חבר השופטים הצביע בשבילנו. היינו בהלם כשקיבלנו את החדשות. לאחר מכן, קיבלנו הרבה הטרדות ממעריצים של קולנוע בוליוודי שהיו מאוד מאוכזבים מהבחירה בנו. קיבלנו איומים לטלפון שלנו, משטרה אבטחה אותנו. הייתה התקפה פיראטית על הסרט שלנו שהופץ אונליין בהודו כדי להרוס את ההפצה. אז החלטנו להפיץ אותו בנטפליקס בהודו וזה עזר לזכות בלב של הקהל ההודי".

הסרט אמנם הגיע לרשימה המקוצרת של 15 הסרטים האחרונים אבל לא ל-5 המועמדים הסופיים. זה אכזב אותך?

"ידענו שיהיה קשה מאוד להגיע לחמישייה הסופית. לא היה לנו מספיק כסף לקמפיין אוסקר, כמו של סרטי נטפליקס ואמזון. הבנו שבפעם הבאה אם נלך לאוסקר חשוב מאוד שיהיה כוכב, אולפן או שירות סטרימינג מאחורינו. הגענו בלי אף אחד מהם וזה היה מאוד קשה כי צריך הרבה כסף. הכל הגיע בשבילנו קצת מאוחר מדי. הבנו שבשביל להיות בשדה הבינלאומי זה לא מספיק שיהיה סרט טוב, צריך גב כלכלי".

זה עשה לך חשק לפנות לקריירה בינלאומית?

"אני מרגיש שבתור מספר סיפורים סיפרתי את רוב הסיפורים שיכולתי ועכשיו אני צריך אולפן וכוכב כדי לראות איזה סוג של סיפורים אני יכול לעשות עם סרטים יותר מיינסטרימיים מבלי לאבד את הנשמה שלי. יש הרבה כוכבים שאמרו לי לאורך השנים שאמרו לי שהם אוהבים את הסרטים שלי ועכשיו זה זמן טוב לעבוד עם כוכבים בינלאומיים שאני מעריך".