Seret מהעבר: 60 שנה להציפורים

במלאת 60 שנים ליציאת סרטו הנודע של אלפרד היצ'קוק "הציפורים", מעניין לשוב לסרט האייקוני הזה ולראות כיצד הוא מפליא לתאר את המצב האנושי תחת איום. היצ'קוק, אמן המתח והאימה האולטימטיבי, מספר סיפור על מתקפת ציפורים לא מוסברת על עיירה שקטה, שאליה מגיעה גיבורת הסרט.

בניגוד לסרטי אימה אחרים, בהם יש הסבר כלשהו על הסיבה למתקפה של הגורם המאיים על שלוות התושבים, "הציפורים" מציע תרגיל בפרשנות שמשאיר את הצופה עם יותר שאלות מתשובות. מדוע תוקפות הציפורים? האם יש כאן משל על נקמת הטבע באדם ההורס כל חלקה טובה? ואולי זהו בעצם משל על הפחד ממיניות נשית שמתבטא במתקפות רצחניות? או שמא יש כאן משל גדול יותר על עצם הקיום האנושי המאוים על ידי כוחות שאינו יכול להבין או להסביר? הסרט אינו מציע תשובה לשאלות הללו, ובכך כוחו.

זהו סרטו הראשון של היצ'קוק עם אולפני "יוניברסל", והוא מבוסס על סיפור קצר של דפנה דה מורייה, סופרת חביבה על היצ'קוק שכבר עיבד שתיים מיצירותיה ("פונדק ג'מייקה" ב-1939 ו"רבקה" ב-1940). היצ'קוק העביר את העלילה מהכפר האנגלי לעיירה צפונית לסן פרנסיסקו בשם בודגה ביי. הסרט צולם בעיירה עצמה ובסן פרנסיסקו. הוא הצטיין באפקטים הוויזואליים עליהם היה מועמד לפרס האוסקר, אך הייתה זו המועמדות היחידה של הסרט לפרס, וגם בו לא זכה. מאות ציפורים אומנו לשימוש בכמה מהסצנות, ובשאר נעשה שימוש בציפורים מכניות ובאנימציה. במבט בן ימינו כמובן שהאפקטים האלה נראים כמעט מגוחכים, אך האפקט נשמר. הסצנות שבהן רודפות הציפורים הרצחניות אחרי ילדי בית ספר, למשל, עדיין עובדות - בעיקר ברמה הסמלית.

גם כאן, כמו בסרטיו האחרים של היצ'קוק ,היחסים בין גברים לנשים הם במרכז העלילה ומהווים את הלב הסמלי שלה. המילה birds היא כינוי לבחורות בסלנג אנגלי. ולכן, נוכחותן של הציפורים בסרט היא ממשית וסמלית כאחת. סצנת הפתיחה של הסרט בחנות החיות שבה נפגשים גיבורת הסרט מלאני (טיפי הדרן, דוגמנית שזה היה תפקידה הראשון ועודנה בחיים היום), ומיץ' (רוד טיילור) רצופה הרמזים למאבק המינים.

מיץ', עורך דין יהיר שמזהה את מלאני מבית המשפט אך מעמיד פנים שהוא חושב שהיא המוכרת בחנות, מחפש זוג "ציפורי אהבה" כמתנה לאחותו. הוא מבקש ציפורים שלא יפגינו יותר מדי גילויי אהבה בפומבי, רמז ליחס שלו לנשים בחייו. כאשר הוא חושף את הקלפים לגבי ההיכרות המוקדמת בינו לבין מלאני, הדיאלוג בין השניים הופך לעוקצני יותר. מיץ' מתאר את מלאני כ"ציפור בכלוב מוזהב", והיא מתארת אותו כ"נבל", האשמה אותה הוא אינו מכחיש. הדיאלוג הזה טעון אנרגיה מינית שרק מחכה להתפוצץ. הציפור הכלואה בכלוב בחנות שמצליחה להשתחרר לרגע ולהתעופף בחנות, תהפוך בהמשך הסרט ללהקות ציפורים מאיימות, העטות על נשים, גברים וילדים במתקפה רצחנית. אם נתייחס לציפורים כמייצגות (גם) את המיניות הנשית, הרי שהסרט מציג יחסים מורכבים בין מיץ', הגבר הדומיננטי, לבין הנשים בחייו. אמו (ג'סיקה טנדי) מפגינה עוינות בולטת כלפי מלאני שמתחרה על לבו של בנה האהוב. אנני (סוזן פלשט), חברתו לשעבר של מיץ', מורה ברונטית בת העיירה, היא היפוכה של מלאני, הבלונדינית הזוהרת והעשירה מהעיר הגדולה.

האיום הרצחני של הציפורים בסרט עשוי גם להיות סמל לדחפים אנושיים מודחקים המתפרצים החוצה ללא שליטה. באחת הסצנות הידועות ביותר בסרט, יושבת מלאני מחוץ לבית ספר ושומעת מבחוץ את שירת הילדים. מאחוריה מתאספות ציפורים שחורות. מלאני חשה בנוכחות המתעצמת הזאת ורצה פנימה להזהיר את המורה אנני והילדים. כולם יוצאים החוצה ומותקפים על ידי להקת הציפורים השחורות, המנקרות בראשם, פוצעות אותן ולא מרפות. מלאני נכנסת למכונית עם שתי ילדות, אך הציפורים לא מרפות ותוקפות את המכונית. אך באותה פתאומיות בה תקפו, הן גם נסוגות.

בספרו האוטוביוגרפי של סלמן רושדי, "ג'וזף אנטון", מתאר הסופר את חייו לאחר ה"פתווה", גזר דין המוות שהוטל עליו על ידי האייטולה חומייני. הוא משווה את הרגע שבו שמע על ה"פתווה" לרגע המכונן בחצר בית הספר בסרט "הציפורים". הרגע בו ציפור שחורה אחת מתווספת לעוד אחת ועוד אחת, עד שהן הופכות ללהקה של ציפורים רצחניות. זוהי רק דוגמה אחת להדהוד של סרטו האייקוני של היצ'קוק בתרבות הפופולרית, שהפליא לתאר את תחושות האימה, הכאוס, הבלבול והאין אונים, שמאפיינות לצערנו יותר ויותר את חיינו בעולם היום.