חדשות קולנוע וסרטים

דירוג סרטיו של פול תומאס אנדרסון: מקומות 1-5

4/10/2025

שלח לחבר+ הוסף תגובה

ממאבקי שליטה בתעשיית הנפט האמריקאית בתחילת המאה ה-20 ועד חקירת "תור הזהב של הפורנו" בשנות ה-70, הבמאי פול תומאס אנדרסון עשה הכול ב-30 שנות קריירה וזכה לתהילת עולם. לרגל צאת סרטו החדש והמדובר "קרב רודף קרב", יצאנו למשימה הבלתי אפשרית של דירוג עשרת סרטיו | חלק שני

5. קרב רודף קרב (2025)

סרט השעה - ואולי גם סרט השנה? קשה להתעלם בימים אלו מסרט חדש זה של אנדרסון - אפוס אמריקאי/סרט אקשן מסחרר/סאטירה חברתית נוקבת/עיבוד רופף מאוד לרומן "Vineland" של תומאס פינצ'ון/דרמת התבגרות/ ומסיבה טובה. תוך שימוש בסיפור פשוט על פניו, על מהפכן ואקטיביסט רדיקלי לשעבר (לאונרדו דיקפריו באחת מהופעותיו הטובות ביותר) שיוצא להציל את בתו (צ'ייס אינפיניטי, תגלית השנה) מציפורניו של קולונל אמריקאי פסיכוטי (שון פן בתפקיד שראוי שיזכה אותו באוסקר שלישי), מציב פול תומאס אנדרסון מראה אל מול המציאות העכורה של ארה"ב ב-2025 - ובמובן רחב יותר, העולם כולו, בסרט שנדמה כאילו נשלף היישר מכותרות העיתונים, למרות שנכתב כבר לפני 25 שנה.

עדיין, כשהוא עומד על אורך של 162 דקות (קרוב לשעתיים ו-40 דק'), "קרב רודף קרב" לא רק שלא 'מאכיל בכפית' את צופיו, אלא לא מוריד לרגע את הרגל מהגז, לא מרגיש דל או לא מעניין, עשיר בפסקול מורט עצבים (גיטריסט "רדיוהד" והשותף הטבעי של אנדרסון, ג'וני גרינווד, באחת מיצירותיו הטובות ביותר), מגייס את כל כוחותיו הקומיים - מבלי להתאמץ, ומספק חוויית צפייה ויזואלית מדהימה. כשהוא משתמש בטכנולוגיית הצילום "VistaVision" (טכנולוגיה הוליוודית קלאסית שהייתה חביבה על היצ'קוק בשנות ה-50 והועלתה מהאוב בשנה שעברה ע"י בריידי קורבט ב"הברוטליסט"), הבמאי מוכיח למה חוויית צפייה קולנועית עדיין חשובה בימינו ולמה קולנוע כאן כדי להישאר. זהו סרט חתרני מאוד בעידן של נרמול והתקרנפות מכל עבר, כשרוחותיהם של גדולים כמו קובריק ואלטמן שורות עליו. האם זה אכן סרט מושלם? לא, אך קשה באמת למצוא כאלו. בין כה וכה, זוהי צפיית חובה.

4. חוטים נסתרים (2017)

סרטו העדין ביותר של פול תומאס אנדרסון הוא גם כנראה הסרט שהכי פחות תצפו שהוא יעשה - מה לבמאי שאוהב לשבור חלומות אמריקאיים ולסיפור על מעצב אופנה גבוהה לונדוני (דניאל דיי-לואיס בתפקידו האחרון לפני הפרישה, או כך חשבנו) בשנות ה-50 ומערכת היחסים האובססיבית/רעילה שלו עם עבודתו והמלצרית שהפכה למוזה שלו (ויקי קריפס)? יותר ממה שנדמה. אנדרסון הוציא את דיי-לואיס מעוד מיני-פרישה למעשייה שמפרקת לחלקים, באופן הכי ציני, שחור וקר שיש (איזה סרט רציני יקרא לגיבור שלו וודקוק?), את הדרמה התקופתית הקלאסית של הוליווד וחוקרת לעומק אובססיה, אמנות וגינונים של אמנים, את הקו הדקיק בין קשר אדיפלי לרומנטי (אנדרסון עצמו הודה שאחת ההשראות לסרט נבעה מטיפולה המסור בו של אשתו, הקומיקאית מאיה רודולף, כשהיה חולה) והחשיבות העצמית בענף שמלא בכך.

3. זה ייגמר בדם (2007)

מסרט אחד עם דיי-לואיס למשנהו. מה עוד אפשר להגיד על סרט שהצליח מסחרית וביקורתית, קטף אוסקר אחר אוסקר, נותח והיה מקור לדיון מעשרות זוויות שונות, הפך לבסיס לפרודיות קלוקלות שלא הבינו כלל במה מדובר (לא, הוא לא עוסק במילקשייקים), רק כדי להיות מוכתר פעם אחר פעם ל"מגנום אופוס" של פול תומאס אנדרסון?

האמת היא שהתפיסה הציבורית של "זה ייגמר בדם" ("There Will Be Blood") כיצירה שאין שני לה היא מדויקת, פשוטה כמשמעה. עם הופעה של פעם בדור של דיי-לואיס (בל נשכח את פול דאנו), אנדרסון לוקח את חומר המקור של הסופר אפטון סינקלייר ויוצר אפוס אמריקאי אמיתי, שמציב זה מול זה את שני האלמנטים שבנו את המעצמה הגדולה בעולם- קפיטליזם (בצורתו הדורסנית ביותר) ודת (בצורתה הצינית ביותר). זוהי אחת מהיצירות המכוננות ביותר בקולנוע האמריקאי וכזו היא כנראה תישאר לתמיד.

2. מוכה אהבה (2002)

קשה להאמין איך סרט על סיטואציה כה ארצית ומקורקעת, על אדם כה עלוב ושבור, שמבלה את מרבית זמנו ברכישת כוסות פודינג בכמויות, יכול להרגיש כה שמיימי, כאילו הצופה בו חולם בהקיץ. אבל אצל אנדרסון כמו אנדרסון, משמעו של חלום אינו חיוכים והנאה אלא התמודדות עם פחדים מודחקים, הכלה של מבוכה ואי-התאמה חברתית.

כך בא לעולם "מוכה אהבה" ("Punch-Drunk Love"), אחת מן הקומדיות הרומנטיות הנוגות ביותר שיש, ובמקביל, עוכרת שלווה וקרינג'ית ללא רחם; זו שקורעת לגזרים את הז'אנר הפופולרי ומראה כיצד שני המגדרים הם למעשה קורבנות חסרי מזל של נורמות חברתיות נוקשות. בתפקידו הטוב ביותר בפער, אדם סנדלר משחק בפרסונה ה"תינוקית" שלו ויוצר גיבור טרגי שלא שפר עליו גורלו (לא נעים להיסחט על ידי קו לשיחות סקס), אך שקשה שלא להזדהות ולהרגיש חלק ממסעו לאהבה, לפחות מסוימת. צפו בו לפני כל אחת מהקומדיות הרגילות של סנדלר, ופתאום אלו ירגישו כמו דרמה פסיכולוגית קורעת לב.

1. מגנוליה (1999)

מילת המפתח בסרט בן השלוש שעות ו-15 דקות הנ"ל היא "סיכוי". מה הוא באמת סיכוי לאירוע מסוים? מי קבע מה יקרה איפה ומתי? כמה מהפעולות שאנו עושים והדברים שקורים לנו בחיים הם בעצם מעשה ידינו? לפול תומאס אנדרסון אין תשובה אמיתית לכל אלו בסרטו "מגנוליה", אך בעודו בעצמו משחק אלוהים עם אנסמבל מהחלומות - טום קרוז בתפקיד חד פעמי, ג'וליאן מור, ג'ון סי. ריילי, פיליפ סימור הופמן, וויליאם ה. מייסי, ג'ייסון רוברדס ועוד ועוד - הוא מנסה לתהות יחד עם הקהל מה באמת שולט בגורל שלנו, ועד כמה בכלל יצורים כה מלאי חשיבות עצמית שכמונו חשובים לעולם הזה.

זו יצירת מופת שחוצה תחומי אמנות - מהשירים של המוזיקאית איימי מאן ששימשו כבסיס לסרט (ועבורו תרמה עוד כמה להיטים אחרים), דרך היקף יריעה שלא יבייש נובלה אמריקאית גדולה ועד מחווה אוהבת במיוחד למורו ורבו של אנדרסון, הבמאי רוברט אלטמן ובמרכזה עלילה ששוזרת שלל סיפורים של כמה זרים מוזרים באזור לוס אנג'לס , "מגנוליה" היא חוויה קולנועית מטלטלת, חד-דורית וחד-פעמית. לעיתים זה מרגיש כאילו כל זה הוא דבר גדול יותר, כאוטי, רוחני, שנפל על פול תומאס אנדרסון כרעם ביום בהיר. ואם אכן אנדרסון הוא ה"משה" של הקולנוע במאה ה-21, אלו לוחות הברית שלו.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

דניאל עמיר - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !