אמונת המתנקש ביקורת סרט

מכיוון שאיני חובב משחקי מחשב ניגשתי לצפייה ב"אמונת המתנקש", המבוסס על משחק מחשב פופולרי, ללא ציפיות. מה כבר יכול להיות רע בקצת אקשן? הסרט שעלילתו זניחה אך לוקחת את עצמה ברצינות כאילו הייתה מחזה שייקספירי טראגי, עוסק במאבקם של הרעים - בני מסדר הטמפלרים, לבין הטובים - אנשי אומת המתנקשים, השייכים לשולי החברה ונשבעו להגן על האנושות מפני אותם טמפלרים שזוממים להשמיד את הרצון החופשי.אם בשלב זה לא פרצתם בצחוק מתגלגל, אתם כנראה במקום הנכון. מייקל פסבנדר, שלאט אבל בטוח מפתח קריירה ענפה ומגוונת (אותי הוא קנה לראשונה ב"רעב" המופלא) הוא נצר לשושלת של מתנקשים, וכשהטמפלרים תופסים אותו הם מנסים בכל כוחם לגלות היכן נמצא תפוח גן העדן האבוד שמכיל את גרעין המרד האנושי. ג'רמי איירונס, שאפילו לא מנסה לשחק, מגלם ראש תאגיד רוחש רעה של טמפלרים ומריאן קוטיאר בתפקיד איום ונורא היא בתו שהמציאה מכשיר המאפשר לאדם להתחבר לזיכרונות של אבותיה. פסבנדר, שאבותיו היו מתנקשים ידועים, הוא הספרטקוס של ימינו והוא ינהיג את המתנקשים מעבדות לחירות. כל הסרט הוא בעצם הקדמה לסרטים הבאים, שככל הנראה לאור הכישלון הקופתי והכלכלי לעולם לא ייווצרו. אני מציע שכאן נפסיק כי יש גבול לגיחוך.מעניין לראות איך הטמפלרים מוצגים בתרבות באופן שהוא או מתלהב או חששן. דן בראון התרפק עליהם, ב"צופן דה וינצ'י" ואינדיאנה ג'ונס הלך בעקבותיהם. תמיד ההתייחסות אליהם היא יותר כאל מיתוס מאשר כאל מציאות כשרב הנסתר על הגלוי. בסרט שלפנינו מוצגים הטמפלרים כקלישאה מהלכת (מעין "ספקטר" לעניים) ובאותה רדידות מוצגים אויביהם המתנקשים. המתנקשים החיים בצללים הידועים בקולנוע היו עד ימינו הנינג'ות מסרטי המזרח. לעומת הסמוראים המלכותיים, נחשבו תמיד הנינג'ות לשוליים החברתיים ולבני המעמד הנמוך. ההתייחסות הטראשית בקולנוע הייתה אליהם בהתאם. ב"אמונת המתנקש" נשארו המתנקשים באפלה ולמרות הניסיון לציירם כלוחמי חופש אדוקים הם נשארים בגדר אקזוטיקה של אמני פארקור (זה מצטלם נהדר אבל איפה הנפש?).כחובב סרטי אומניות לחימה אני אישית מאד נהניתי מקטעי האקשן, עוד 20-30 סרטים שכאלה ואולי הקהל המערבי יהיה מוכן סוף סוף לסצנות ארוכות ומלהיבות בהילוך איטי של קרבות קונג-פו. בסופו של דבר "אמונת המתנקש" הוא כמו סרט פורנו. העלילה לא ממש משנה (כי אין) - האקשן הוא החשוב.