רבים ציפו לראות מה יעלה בגורלו של הרומן של ברט איסטון אליס, כאשר יעובד לגירסה הקולנועית. ואני חייב להודות: לא ציפית ליותר מדי מהסרט. הפתעה! הבמאית מארי הארון ("אני יריתי באנדי וורהול") ביימה עיבוד מבריק לספר.פאטריק בייטמן (קריסטיאן בייל) הוא עוד יאפי אמריקני מצליח שהחיים היטיבו עמו, ושובץ לעבוד בחברה פיננסית ענקית במנהטן. הוא כולו אחוז בהלה לשמר את עצמו כמצליחן: הוא מתחיל את שגרת יומו בתרגילי כושר אינטנסיביים, מורח על פניו וגופו קרמים שונים בזה אחר זה לשימור העור, עוטה את הבגדים היוקרתיים ביותר, אוכל במסעדות הכי יוקרתיות ומסתובב בחברתם של האנשים הכי ריקניים - ממש כמותו. "יש לי את כל המאפיינים של בן אנוש... פרט לאיזשהו רגש מלבד חמדנות או גועל". ואכן, חמדנות וגועל הם האלמנטים הבודדים בחייו. הוא כמעט מתפלץ, כאשר בתחרות ההשוואות של "למי יש כרטיס ביקור מעוטר ואותיות מגולפות יוקרתיות יותר", מסתבר שלמישהו יש כרטיס ביקור יותר יפה משלו. הוא נחמץ כאשר הוא אינו מצליח להזמין מקומות במסעדה הכי יוקרתית. הוא מאד רכושני, וכל ביתו מעוצב כמו החברה בה הוא מסתובב: באופן הכי קר שאפשר, עם הציוד הכי משוכלל שאפשר, וללא שמץ של רוח חיים המפעמת בו.
פרסומת
"אני פוחד שמסיכת השפיות שלי תיפול עוד מעט", אומר פאטריק בייטמן, והיא אכן נופלת. בחברת הרובוטים דמויי אנוש שבה הוא חי, ה"אני" הוא להיות בדיוק כמו האחרים. הוא רוצה להרגיש כמו אינדיבידואל - להיות שונה, להיות נפרד. אז למה להתפלא אם הפתרון שהוא מוצא כדי להרגיש אינדיבידואל הוא לרצוח?! זה הייחוד שלו. בלילות פאטריק עורם תילים של גופות, ובסצינות מחרידות, אם כי גם משעשעות, אנו מתוודעים ללילותיו של פאטריק, לדמויות הססגוניות שהוא פוגש, ולדרך המוזרה והפאראנואידית בה הוא מנסה לטשטש את עקבות רציחת אחד מבני החברה בה הוא מסתובב, מהבלש שמתחקה אחר עקבותיו (ווילם דיפו). אחת מהסצינות הביזאריות של הסרט היא כאשר פאטריק גורר לביתו חבר אותו שיכר, עוטה מעיל גשם בזמן שהוא משוחח עם החבר (כדי שהדם לא יינתז, חס וחלילה, על בגדיו היוקרתיים), לוקח גרזן, הולך אחורנית בזויות מצחיקות עד דמעות, טבזמן שהוא מסביר לחבר על איכויותיו הנדירות של הדיסק המתנגן ברקע, ועל המשמעויות הרגשיות של שירי הלהקה, הוא מניף את הגרזן, וטובח את החבר המסכן...קריסטיאן בייל הדהים במשחקו החד כתער, מדויק, נטול רגש לכאורה, ועם זאת בעל ניואנסים דקים ועדינים, שקשה להבחין בהם, אולם מרגע שהצופה כן עומד עליהם, הוא עומד משתאה לנוכח המשחק של השחקן הצעיר, הנאה והמוכשר הזה.
הבמאית מארי הארון ביימה סרט מבריק, מצולם היטב, ובעל צבעים קרים, אשר בהחלט מוסיפים לאווירה בה מתנהל הסרט. הדמויות מוקצנות עד כדי גיחוך, ועם זאת אנו חשים צורך לבכות עליהן במקום לצחוק עליהם בפה מלא. הוא אינו מתיימר להיות "איכותי" בפאזה של פיהוק ושעמום, אלא מתנהל, כבר כעבור 10 דקות מתחילתו בהן אנו מתוודעים לדמויות, באופן מהיר. ועם זאת, הסרט אינו לכל אחד. הרעיונות המובעים בו לא ימצאו את דרכם ללבו של כל צופה, ומי שלא יימלא סלידה מהדמות, לא בהכרח ייהנה גם מהתסריט. עם זאת, הסרט הוא בהחלט אחד מהסרטים המבריקים היחידים שהופיעו על מסכי הקולנוע במהלך השנה החולפת. הוא מדבר על מהות הרוע, ואיך החברה המתגבשת ומתעשרת הופכת את עצמה לקרה ומפלצתית, נטולת כל רגש, וסוגדת לגינונים מטופשים וריקניים, ולקנייה אובססיבית של מוצרים, בניסיון למלא את חייה הריקניים תוכן.
אמריקן פסיכו (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות