מאז ראשית ימי הראינוע, סרטי שוד בנקים ריתקו את הקהל בזכות הפנטזיה האולטימטיבית של התעשרות מהירה וקריאת תיגר על הממסד, החל מ"שוד הרכבת הגדול" ועד לסרטי הגנגסטרים של שנות ה-30. בתקופת קוד הייז הצנזורה אילצה את היוצרים להבטיח שהפשע לעולם לא ישתלם, אך עם קריסת הקוד בסוף שנות ה-60 ולתוך שנות ה-70 החתרניות, יצירות כמו "בוני וקלייד" ו"אחר הצהריים של פורענות" הפכו את שודדי הבנקים לגיבורי תרבות אנטי-ממסדיים המייצגים את האזרח הקטן שנרמס תחת המערכת. בשנות ה-90 הקפטילסטיות שודדי הבנקים הפכו לגיבורים של סרטי פעולה עם שוברי קופות כמו "נקודת פריצה" ו"היט". הסרט החדש "איך לשדוד בנק" מנסה לרכוב על המסורת החתרנית של שנות ה-70, אך מרוקן אותה מתוכן והופך אותה למפגן רעשני וחסר נשמה.מי שאחראי לניסיון השאפתני הזה הוא הבמאי דייוויד ליץ', איש פעלולים לשעבר שסלל את דרכו לצמרת הוליווד בזכות הבנה עמוקה של כוריאוגרפיית לחימה וקצב ויזואלי. ברזומה שלו רשומים להיטים מובהקים כמו "ג'ון וויק", "פצצה אטומית", "דדפול 2", "רכבת הקליע" ו"הכפיל" - האחרון שבהם היה גם סרטו הטוב והבשל ביותר, שהצליח לשלב בין הומור, לב ואקשן מרהיב. ליץ' אומנם מתמחה בבימוי סצנות פעולה מרשימות, אך הפעם נראה שהנוסחה המוכרת שלו מגיעה לכדי מיצוי. התוצאה על המסך צעקנית, מפוזרת ומתישה את החושים. למרות הניסיון הברור של הבמאי להציג יצירה רעננה, קצבית וצעירה ברוחה, הסרט מרגיש בעיקר עייף וממחזר את עצמו. ליץ' מנסה בכוח להתאים את עצמו לדור הטיקטוק ושוכח שמה שהופך אותו לבמאי סרטי פעולה מוצלח טמון ביכולת לביים סצנות פעולה מרשימות, שלמות וקוהרנטיות שעומדות בפני עצמן בלי עריכה גסה ופרועה.
פרסומת
הבעיה המרכזית היא שהסגנון המוחצן של ליץ' עוטף את ניסיונותיו להעביר מסרים חברתיים בכל כך הרבה אקשן רועש, פעלולים מוגזמים ופירוטכניקה ויזואלית, עד שכל אימפקט דרמטי או פוליטי נבלע לחלוטין בתוך המהומה. אפשר היה לסלוח על הרדידות הרעיונית אילו לפחות הקצב, האקשן והמתח היו אחידים ועשויים היטב, אך למרבה האכזבה סצנות השוד והקרבות אינן באמת מלהיבות או מותחות. רק כאשר ליץ' נותן לעורכים לנוח ונותן למצלמה להתמקד בגיבורים הסרט מתעורר לחיים אבל זה קורה מעט מדי בתוך 122 דקותיו של הסרט. לכל זה מצטרף פער משמעותי וצורם בין האופי המסוגנן והקליפּי של הסרט לבין התסריט של מארק ביאנקולי, שלוקח את עצמו ברצינות תהומית. היעדר השנינות וההומור העצמי הופך את הצפייה לחוויה כבדה ומלאכותית, שמחמיצה את הפוטנציאל הבידורי שטמון בחומר הגלם.במרכז העלילה עומדת חבורת צעירים שחוו טרגדיה אישית שקשורה בבנקים. החבורה מבקשת להכות במערכת הפיננסית ולהילחם בבנקים הגדולים, מתוך ניסיון להציג אידיאולוגיה אנטי-קפיטליסטית שתדבר אל ליבו של הקהל הרחב. אולם סרט מיינסטרים מסחרי שמנסה למכור לצופים מרד חברתי מתגלה כאן כחסר אותנטיות לחלוטין ואינו מצליח לעורר מחשבה אמיתית. קשה להשתחרר מהאירוניה שמדובר במוצר מסחרי מובהק של אחד הקונצרנים הקפיטליסטים החזיריים ביותר בעולם - אמזון. התוצאה בהתאם: ביקורת חברתית חסרת שיניים, מרוככת ולא באמת רדיקלית. במקום להיות סרט מחאה נוקב או סאטירה מושחזת על פערי המעמדות והמצוקה הכלכלית, "איך לשדוד בנק" מרגיש כמו מוצר תאגידי מהונדס - מעין פרסומת נוצצת לפנטזיית מרד שניראת טוב מאוד בטריילר הקצבי, אך מתגלה כסרט קולנוע מתיש וריק מתוכן.
התחושה המלאכותית הזו מתחזקת נוכח הדרך שבה הסרט מנסה להתחנף לקהל של דור ה-Z ולתרבות האינטרנט העכשווית. התסריט מתאמץ יתר על המידה לדבר בשפה של הרשתות החברתיות, תוך שימוש מאולץ בסלנג רשת, עריכה תזזיתית המחקה קצב של סרטונים קצרים וסיסמאות שטחיות שמזכירות "פוליטיקה של טיקטוק". הניסיון לארוז רעיונות מורכבים לכדי משפטי מחץ מהירים ודימויים פוטוגניים פועל כחרב פיפיות: במקום לייצר חיבור אותנטי עם הדור הצעיר והכעס הכלכלי המוצדק שלו, הסרט נותר רדוד ושטחי ממש כמו פיד אין-סופי ברשת החברתית. התוצאה היא יצירה שקשה לקחת ברצינות, כזו שמעדיפה גימיקים דיגיטליים על פני בניית דמויות עגולות ומהלך עלילתי אמין.הפער המביך הזה זועק לשמיים במיוחד נוכח המציאות שמחוץ לאולם הקולנוע: ממש בימים אלו אירופה בוערת בשל מחאות והפגנות סוערות של הנוער והשכבות הכלכליות המוחלשות, היוצאים לרחובות מול הממשלות הקפיטליסטיות. כאשר מביטים בסרטונים באתרי החדשות המציגים את הזעם האותנטי, הייאוש והאלימות הקשה של המפגינים, ומשווים זאת למתרחש על המסך, "איך לשדוד בנק" נחשף במלוא עליבותו. אל מול הכאב והמרד האמיתיים שבחוץ, הפנטזיה המלוטשת והמלאכותית של ליץ' נראית כמו סרט לזאטוטים נטולי בינה, שמתעסקים במשחקי "נדמה לי" ילדותיים במקום לגעת בעצבים החשופים של ארצות הברית במציאות הנוכחית.אם יש בכל זאת נקודת אור שמצליחה להחזיק את הסרט מעל המים, הרי שאלו הקסם והאטרקטיביות של צוות השחקנים, שמצילים במידה רבה את התסריט, הבימוי, הצילום והעריכה המקרטעים. בזכות הכריזמה והנוכחות של הקאסט, יש תחושה שלפחות הלב של הסרט נמצא במקום הנכון, גם כשצוות היוצרים וההפקה מנותק מהמציאות. ניקולס הולט, אנה סוואי ("שוגון", "מונארך"), רנזי פליז ("הפינגווין") ופיט דייווידסון הם חבורת השודדים. השחקנים הצעירים מעניקים לדמויותיהם חן ואנושיות שחורגים מהכתוב על הדף, ומצליחים לייצר רגעים ספורים של חיבור רגשי. יש לציין לטובה במיוחד את פיט דייווידסון, שמתגלה בו כאן רובד דרמטי מפתיע וראוי להערכה, כזה שלא נראה עד כה בסרטים הקודמים בכיכובו. למרבה הצער, אפילו המאמצים המרשימים של השחקנים המוכשרים הללו אינם מספיקים כדי לחפות על סרט מפוספס, רועש וחסר עומק.