בייביגירל ביקורת סרט

הסרט הזה לא מיועד כנראה לדור ה-Z, ווקיסטים ומצד שני לשמרנים. הלינה ריין היא שחקנית הולנדית ותיקה שפרצה לתודעה העולמית בשנת 2022 בזכות הסרט האמריקאי העצמאי בבימויה "Bodies Bodies Bodies" שכמובן לא הגיע לבתי הקולנוע בישראל. היא חוזרת עם סרט הרבה יותר גדול, שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה ואף זיכה את הכוכבת שלו ניקול קידמן בפרס השחקנית הטובה ביותר. לצד זוכת האוסקר בת ה-58 תוכלו למצוא שניים מהגברים הלוהטים של הקולנוע: אנטוניו בנדרס, שבעבר היה אליל מין בזכות התפקידים הנועזים בסרטים המוקדמים של פדרו אלמודובר והבריטי הצעיר והמסוקס האריס דיקנסון, כוכב "משולש העצבות" ו"חולדות החוף".קידמן מגלמת את רומי, מנכ"לית של חברת ענק, אחת הנשים החשובות בעולם העסקים האמריקאי. היא רגילה לשלוט בכל אספקט של חייה האישיים והמקצועיים. במסגרת תוכנית התמחות חדשה, מגיע בחור צעיר וכריזמטי בשם סמואל. היא שמה לב אליו כאשר זה הצליח להפעיל את הכריזמה שלו על כלב שתקף עובר אורח בכניסה לבניין המשרדים שבו נמצאת החברה של רומי. עכשיו הבחור הנאה הזה מסתובב אצלה במשרד והוא בוחר בה נגד רצונה להיות המנטורית שלו. אבל האם הוא באמת בוחר בה נגד רצונה? או שהיא בעצם מאוד רוצה להיות המנטורית שלו והרבה יותר מזה? אולי הוא בכלל יהיה המנטור שלה? רומי נסחפת לתוך רומן לוהט המתבסס על משחקי שליטה ולראשונה תחווה את מה שבעלה לא הצליח לספק לה במשך עשרים שנות נישואים, אורגזמה. קידמן לא ממש זרה לתפקידים נועזים. היא עשתה זאת ב"עיניים עצומות לרווחה" של קובריק, "העיתונאי" של לי דניאלס, "לידה" של ג'ונתן גלייזר וגם בסדרה "שקרים קטנים גדולים". קידמן תמיד נמשכת לפרויקטים קולנועיים עם תפקידים מאתגרים ובמאים/במאיות אומנותיים כמו ב"דוגוויל" של לארס פון טרייר, "מחילת הארנב" של ג'ון קמרון מיטצ'ל, "הרסנית" של קארין קוסמה או "פרווה" של סטיבן שיינברג. בהחלט לא מפתיע למצוא בסרט הנוכחי את קידמן, אחת השחקניות העסוקות והמבוססות ביותר בהוליווד. מאז זכייתה באוסקר על "השעות", היא הצליחה לשמר את המעמד שלה כשחקנית איכותית וגם ככוכבת קולנוע זוהרת שאיננה חוששת להתפרנס מסרטים הוליוודים טיפשיים כמו "אקוומן" או מוצרים נטפליקסיים נחותים כמו "הזוג המושלם" או "פרשה משפחתית" שגם בו היא מנהלת רומן עם גבר צעיר ממנה. עם קריירה שהחלה באמצע שנות השמונים עד ימינו מדובר בחמישה עשורים פוריים במיוחד.הלינה ריין ההולנדית, כמו קוראלי פארז'ה הצרפתיה במאית הסרט "יופי מסוכן", מרשה לעצמה את מה שקולנועניות אמריקאיות לא יכולות להרשות לעצמן - ליצור סרטים עם גיבורות נשיות עם תשוקות ופנטזיות מודחקות, אבל לא כמו יוצרות אמריקאיות שיפילו את כל האשמה על הגברים, האירופאיות יגרמו לגיבורות שלהן להסתכל עמוק בתוך הבבואה שלהן. ב"יופי מסוכן" הסרט של פארז'ה מבקר את הנשים שנכנעו לדרישות היופי שנקבעו על ידי גברים ובכך הורסות לעצמן את הבריאות ואת החיים. נראה שריין נהנית לשחק בתפקידי המגדר המסורתיים וגם עם משחקי הגיל, כי המתמחה הצעיר יודע יותר על מין, תשוקה ואהבה מאשר הבוסית המבוגרת ממנו לפחות בשלושה עשורים. קרוסלת מערכת היחסים הסודית בין רומי לסמואל היא לכאורה מותחן ארוטי קלאסי, אבל התסריט של ריין משחק עם החוקים והוא אף מבקר את הניסיון לקרוא אותו כיצירה פמיניסטית. רומי היתה צריכה לעמוד על שלה כבר בתחילת מערכת היחסים עם בעלה וללמד אותו מה היא רוצה במיטה כדי שהוא יגרום לה לגמור. אבל נשים לאורך ההיסטוריה חונכו לשתוק ולא לפגוע רגשית בגברים שלהן במיטה. כאשר לזרועותיה של רומי מגיע גבר צעיר שמבין מיד מה היא רוצה והיא גם מרגישה בנוח להגיד לו מה היא רוצה, היא עושה את מה שהיא מוצאת לנכון וזה סוף כל סוף להגשים את הצורך שלה בחוויות מיניות מתקנות. הבעיה הנוספת מלבד הבגידה היא גם סביבת העבודה. היא המעסיקה, היא האישה בעמדת כוח והיא מעורבת מינית עם בחור שצעיר ממנה בשנים רבות הכפוף לה. כאן נכנסת לתמונה אסמה, יד ימינה של רומי (השחקנית האוסטרלית סופי ווילד, "נגעת נרצחת"). היא לכאורה המצפן המוסרי של הסרט. היא דור ה-Z שמייצג את היוזמות להכלה וגיוון בחברה, משהו שרומי בגילה ומעמדה לא ממש מחוברת אליו, אחרת היא לא הייתה זורמת להרפתקה המינית שהיא כל כך זקוקה לה.היתרון הגדול בסרט "בייביגירל" לעומת המותחנים האירוטיים של שנות ה-80 או ה-90 הוא שהוא איננו מבקר את הדמויות שלו. הוא חוסך את בית המשפט של דעת הקהל או שיפוט מוסרי אחר. רומי מודעת לחלוטין שהיא בוגדת בבעלה, שהיא מנהלת מערכת יחסים בעייתית עם עובד שצעיר ממנה בשנים רבות וכפוף אליה, אבל ההנאה שהיא חווה עם סמואל מונעת ממנה לעצור את הסחרורת שהיא נתונה בתוכה. סוף סוף היא זוכה בהנאה שהיא לא זכתה לה במשך שנים רבות עם בעל שהיא מאוד אוהבת אבל פשוט לא מספק אותה. מדובר בבחירה שלה. האשמה שלה, אבל גם השחרור המיני שלה. זאת הופעה מבריקה של קידמן, שלמרות פניה המנותחות והמבוטקסות מצליחה לעשות את הלא ייאמן וליצור דמות נשית שהולכת בראש מורם אל תוך לב הסערה כאשר היא מודעת לחלוטין לתוצאה ולהשלכות המסוכנות שעתידות לחסל את כל מה שהיא עבדה עליו במשך כל כך הרבה שנים. אחרי שצופים בקידמן בסרט הזה ומנסים לחשוב איזו שחקנית הייתה יכולה להיכנס לנעליה, קשה לדמיין אחת כזאת. דיקינסון הצעיר מצליח לעמוד במשימה ולהיות הקונטרה הגברית הראויה מול קידמן. הוא משלב בין חוצפה ובין שליטה מוחלטת בשפת הגוף שלו. יש בו בגרות אבל גם רוח נעורים שובבה. הפיזיות שלו והרגשות שלו משלימים את מערכת היחסים עם קידמן והוא מתגלה כליהוק מבריק לא פחות מכוכבת הקולנוע לצידו. הכימיה ביניהם, ביחד עם התסריט המושחז הנועץ סכינים בעידן הפוליטיקלי קורקט, מצליחים לייצר לא רק רגעים סקסיים אלא גם רגעים רבים של הומור. התוצאה היא סרט שמצליח לספק מבט רענן ונועז על מערכות יחסים, סיפוק מיני, הצורך בגיוון ולא לקפוא על שמרים. הוא בוחן תקשורת מינית בצורה בוגרת, יש בו כמה מסצנות הסקס הלוהטות מזה שנים ותודה לשיר “Father Figure” של ג'ורג' מייקל שמלווה את אחת מהן.

בייביגירל Babygirl 2025

365 ימים 365 Days 2020

מאהב כפול LAmant Double 2017

חמישים גוונים של אפור Fifty Shades of Grey 2015