תעתוע ביקורת סרט

בסוף השבוע האחרון יצא אל מסכי הקולנוע בישראל וברחבי העולם "תעתוע" (Verity), שזכה להצלחה קופתית צנועה במקביל למבול של ביקורות קטלניות. הסרט, בבימויו של מייקל שולטר, מבוסס על רב-המכר המצליח של קולין הובר ולפי הטריילר המוצלח יש לציין הוא מבטיח לצופים חוויה של מותחן ארוטי אפל, קצבי ומשוחרר ממעצורים. הפער בין ההבטחה השיווקית לבין המוצר הסופי שמוצג על המסך הוא עצום, מטריד, וכמעט בלתי נתפס. במקום דרמה פסיכולוגית מותחת שתצמרר את הקהל ותשאיר אותו על קצה הכיסא, התוצאה היא יצירה כבדה, נטולת ברק וחסרת נשמה.הניסיון לייצר אווירה מפתה וחשמלית כושל לחלוטין כבר מהדקות הראשונות שלה, והיצירה פשוט שוקעת לתוך תהום נשייה של שעמום מתמשך. פיתוחי העלילה מופרכים לחלוטין, האווירה הכללית יבשה למדי, והסרט שיש בו המון צבעים של אדום וחום מתגלה כקריר ומנותק רגשית לחלוטין ממה שמתרחש מולו. האשמה המרכזית היא בבחירה של הבמאי מייקל שולטר שמגיע מעולם הקומדיות הרומנטיות כמו "חולי אהבה", "שלום, קוראים לי דוריס", "התראה מראש" וכמובן הקומדיה הרומנטית המקסימה של אן האת'ווי שהפכה ללהיט באמזון פריים, "הרעיון שהוא אתה". סרט כמו "תעתוע" זקוק לקולנוען שהוא וירטואוז כמו בריאן דה-פלמה כדי שהוא יוכל לקחת את התסריט המופרך ויהפוך אותו לחגיגה טראשית מותחת וסקסית. קולנוען שיהיה מסוגל לחגוג את הטרלול התסריטאי, הדמויות המוגזמות והלא הגיוניות. הקולנוע של שולטר המתמחה בסרטים חביבים ונעימים להפליא הוא בדיוק ההפך ממה שהסרט הזה זקוק לו. אחת הבעיות הקשות והבולטות ביותר היא העובדה שהסרט פשוט אינו מצליח להיות מותח, הארוטיקה נראית פארודית ומזכירה את הסדרה "יומני הנעל האדומה" אי שם משנות ה-90 החרמניות. את המחיר הכבד ביותר משלמת השחקנית דקוטה ג'ונסון, שמציגה כאן תצוגת משחק איומה, כמעט חובבנית. ג'ונסון מפגינה הבעת פנים אחת יחידה ובלתי משתנה לאורך כל השעתיים של הסרט גם כשהיא מופתעת, כשהיא מזועזעת, כשהיא מפתה וגם כשהיא באמצע סקס.לצדה מופיע ג'וש הארטנט בתפקיד אנמי לחלוטין, נטול כריזמה או נוכחות. הוא לא מצליח לייצר שום כימיה או מתח רומנטי עם הפרטנריות שלו למסך. התסריט הכושל, מבוסס על שורות מהספר שמרגישות תלושות ועילגות. קשה להאמין ששלושת השחקנים בעלי הוותק שכבר השתתפו במספר סרטים ניכר בעברם, חלקם אפילו טובים הסכימו להשתתף בפרויקט הזה על סמך התסריט המחפיר המתקשה לבנות שורת דיאלוג אחת ראויה. לקראת המערכה האחרונה נראה שהיוצרים ניסו לזרז את העלילה ותפניות עלילתיות קיצוניות מתפתחות זו אחרי זו, כאשר בסוף מנסים להסביר במהירות מופרזת את כל החורים העלילתיים שנפערו בדרך, מה שרק מחריף את התחושה המביכה והמאולצת שהסרט משאיר. נקודת האור היחידה, ואולי גם המרגשת ביותר בתוך השממון הקולנועי הזה, היא נוכחותה המרשימה של אן האת'ווי בתפקיד הסופרת שהפכה לצמח. האת'ווי, שחקנית מוכשרת בטירוף שכבר הוכיחה בעבר את יכולותיה הדרמטיות, מצליחה להביא איתה למסך עומק, הבעה ונוכחות מחשמלת, גם כשהיא מרותקת למיטה ללא מילים. היא מצליחה להציל מעט מהכבוד האבוד של הפרויקט כולו ולהזכיר לכולנו מהי נוכחות אמיתית של כוכבת קולנוע. למרבה הצער, התפקיד שלה קטן ומוגבל מדי מכדי להציל את הסרט מעצמו או להפוך את היצירה הכושלת הזו לשלה. ברגעים הקצרים שבהם היא על המסך, הסרט מקבל זריקת מרץ רגעית, אך ברגע שהמצלמה חוזרת לעלילה המרכזית, היצירה מתרסקת בחזרה אל תוך הבינוניות האפרורית שאפיינה אותה מתחילתה.כסרט מתח פסיכולוגי שאמור להשאיר את הצופים דבוקים לכיסא, התוצאה הסופית פשוט משעממת, שטוחה ולא מעניינת בעליל. הקצב האיטי והמייגע נמרח לאורך כל 130 הדקות הארוכות והבלתי נגמרות, בלי שום נקודת שיא מרגשת או טוויסט אפקטיבי שבאמת יצליח לגרום להתרגשות. התסריט מרגיש עצל, נטול מעוף, וכזה שנשען בעיקר על שבלונות ידועות מראש מבלי להביא שום ערך מוסף או אמירה ייחודית. אין כאן שום תעוזה ואין אפילו ניסיון אמיתי לאתגר את הקהל או להעניק לו חוויה קולנועית יוצאת דופן שתצדיק את מחיר הכרטיס בקופות."תעתוע" היה יכול להיות מוצר צריכה מבדר לקהל בוגר, אבל הוא מצטרף לרשימה ארוכה של עיבודים הוליוודיים כושלים בסוגת המותחנים הארוטיים. הקהל הרחב שמחפש קולנוע מותח, איכותי וסקסי באמת, לא ימצא כאן את מבוקשו, ויטיב לעשות אם יוותר על החוויה המייגעת הזו בקולנוע. במקום לבזבז זמן וכסף על מוצר קולנועי עילג ונטול מעוף, עדיף לחזור לקלאסיקות העבר של הז'אנר כמו "תעתועי גוף" בכיכובה של מלאני גריפית', אמא של דקוטה ג'ונסון, ובבימויו של בריאן דה פלמה.

תעתוע Verity חדש 2026

בייביגירל Babygirl 2025

365 ימים 365 Days 2020

מאהב כפול LAmant Double 2017

חמישים גוונים של אפור Fifty Shades of Grey 2015