חלקו הראשון של האפוס הקולנועי בבימויו של ניטש טיווארי ובכיכובם של רנביר קאפור, יאש וסאי פלאווי הוא ללא ספק אחד האירועים הקולנועיים המדוברים של שנת 2026, אך בישראל הוא זוכה להפצה מצומצמת וללא חשיפה תקשורתית של ממש בשל פערי תרבות והיכרות מוגבלת עם המקורות. הסרט מבוסס על ה"ראמאיאנה", אחת משתי היצירות האפיות הגדולות והמקודשות של הודו העתיקה (לצד ה"מהאבהארטה"), אשר חוברה בסנסקריט במאות הראשונות לפני הספירה ומיוחסת למשורר החכם ואלמיקי. האפוס מגולל את סיפורו של הנסיך האציל ראמה, גלגולו האנושי של האל וישנו, אשר יוצא לגלות בת 14 שנה ביערות יחד עם רעייתו המסורה סיטה ואחיו הנאמן לקשמנה. הוא נאלץ לצאת למלחמה אדירה במלך השדים רב-העוצמה ראוואנה שחטף את סיטה לממלכת לנקה.נראה ש"ראמאיאנה: אגדה עולה" הושפע מאוד מאפוסים בסגנון הוליווד הקלאסית המזכירים הפקות ענק תקופתיות של שנות החמישים והשישים כמו "עשרת הדיברות" ו"קליאופטרה", לצד סרטי פנטזיה מיתולוגיים פורצי דרך דוגמת "יוליסס", "הרקולס", "יאסון והארגונאוטים" ו"מסעותיו של סינבד". למרות אורכו החריג - שלוש שעות ורבע - טיווארי מצליח להחזיק את הסיפור האפיזודי מבלי להתיש את הצופה, ומספק מספיק סצנות אקשן מרשימות ורגעים שומטי לסת כדי ללכוד גם את הקהל המערבי. הוא משלב קטעים מוזיקליים בוליוודיים מסורתיים וסצנות חתונה מפוארות עם הרפתקת פנטזיה רחבת-יריעה. עם זאת, ניתן היה לקצר ללא היסוס את הרגעים הדרמטיים, שלעין מערבית צינית נראים לעיתים מגוחכים ומתנהלים ברצינות אופראית כבדה מדי. מה שמציל את הסרט הוא הרוח ההרפתקנית גדולת הממדים שלו. בהודו עצמה נשמעו לא מעט טענות על היעדר כימיה של ממש בין ראמה לסיטה ועל כך שהעומק הפילוסופי שמאחורי הספקטקל הולך לאיבוד. עבור הצופה המערבי שלא גדל על האפוס המקורי, התחושה היא שהסרט לוקח את עצמו ברצינות תהומית ונוטה להסביר כל רגע דרמטי במילים מפורשות, במקום לסמוך על האינטליגנציה של הקהל.
פרסומת
מבחינה טכנית ואומנותית, שיתוף הפעולה המוזיקלי הנדיר בין הנס צימר לא.ר. רחמן, לצד העושר הוויזואלי והתלבושות המרהיבות מעצים את תחושת הפליאה והדרמה. עיצוב העולמות האגדי, הפילים המשוריינים המעופפים, מכונת התעופה המיתולוגיות, הנשרים המדברים, יצורי כלאיים, משני צורה וקרבות רבי-המשתתפים מצדיקים צפייה באולמות הגדולים ביותר. בגזרת המשחק, מי שגונב את ההצגה ללא תחרות הוא השחקן יאש בתפקיד הנבל הראשי, מלך השדים ראוואנה. יאש מעניק לדמות נוכחות כריזמטית, ארסית ועוצמתית שמרימה מיד כל סצנה שבה הוא מופיע. מנגד, רנביר קאפור בתפקיד הגיבור הטוב ראמה נותר אומנם נאה ומרשים פיזית, אך הופעתו אנמית, מאופקת יתר על המידה ונטולת כריזמה סוחפת, כך שהנבל מאפיל לחלוטין על הגיבור.הבעיה המרכזית של הסרט טמונה בכך שהשחקנים נאלצים לגלם סטריאוטיפים של דמויות שטוחות פסיכולוגית. מרוב הסברים, נאומים חוצבי להבות ודיבורים בלתי פוסקים, נשכחים העומק והפיתוח הרגשי והאנושי של גיבורי העלילה. נראה כי הבמאי העדיף להשקיע את כל מרצו במימד המיתי, בכוחות העל ובקנה המידה העצום על חשבון המורכבות הפנימית של הדמויות. בלעדיה, הסרט מתקשה לייצר תהודה רגשית אמיתית, והתוצאה היא שלקהל לא ממש אכפת מגורלם של הגיבורים - בדיוק ההפך המוחלט מהאופן שבו כריסטופר נולן בנה את המתח האנושי והרגשי באחד משוברי הקופות הגדולים של השנה, "האודיסיאה".
תקציב ההפקה האדיר וההשקעה חסרת התקדים במוצר קולנועי הודי ניכרים כמעט בכל פריים. התוצאה הכוללת מרהיבה ומעידה על קפיצת מדרגה טכנולוגית עבור התעשייה ההודית, אך לצד רגעים ויזואליים עוצרי נשימה ניכר חוסר אחידות משמעותי באפקטים הממוחשבים (CGI). ישנן סצנות שבהן הרקעים הדיגיטליים נראים מלאכותיים או "מצוירים" מדי, והשחקנים נראים מנותקים מהסביבה שבה הם פועלים. לכך מצטרף שימוש מוגזם בהילוך איטי (Slow-Motion) כמעט בכל רגע דרמטי או סצנת קרב, מה שפוגע בזרימה הטבעית של האקשן והופך את האמצעי האומנותי הזה לשחוק ומעייף לאורך זמן.למרות כל הפגמים התסריטאיים והטכניים הללו, "ראמאיאנה: אגדה עולה" הוא הצלחה קופתית פנומנלית. הסרט שובר שיאים בארץ מוצאו בזכות תזמון מושלם סביב חג הדיוואלי, ומפגין ביצועים מרשימים במיוחד גם בצפון אמריקה, בבריטניה ובשווקים בין-לאומיים נוספים, שם הקהל נוהר לאולמות בהמוניו. ההצלחה מוכיחה כי הרעב לספקטקל קולנועי גדול מהחיים, שאינו מגיע מהאולפנים ההוליוודיים המוכרים, חזק מכל הסתייגות ביקורתית."ראמאיאנה: אגדה עולה" מצליח לתרגם טקסט הינדי מורכב ועתיק לשפה קולנועית ברורה, קצבית ונגישה גם עבור צופים שאינם מכירים את הסיפור המקורי כלל. למי שניגש לסרט ללא הכנה מוקדמת צפויה הפתעה לא קטנה: חלק זה הוא למעשה "הקדמה בלבד" לסדרת סרטים מתוכננת, כאשר החלק השני כבר צולם ועתיד לצאת לאקרנים בשנת 2028. הסרט הנוכחי מתפקד בעיקר כסיפור מקור (Origin Story) המניח את היסודות ומכין את הקרקע לעימותים הגדולים באמת, מה שמותיר את הצופה בסיום עם תחושת חוסר שלמות והמתנה ארוכה להמשך.