האוצר שנמצא ב-הים שבפנים

לעיתים נדירות מגיע לבתי הקולנוע סרט כל כך רגיש שמשפיע על הצופה עד כדי שהוא יכול לשנות את סדרי העדיפויות שלנו בחיים. "הים שבפנים", שמגיע אלינו אחרי שקצר כמעט כל פרס אפשרי, כולל פרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב של השנה, הוא בדיוק סרט כזה. מצחיק, עצוב, פילוסופי והכי חשוב, סרט שגורם לנו להסתכל על החיים שלנו ולגלות מה באמת חשוב.

היום, חמישי ה- 31 במארס, עולה "הים שבפנים" על מסכי הקולנוע בארץ. סרטו של אלחנדרו אמנאבר שסרטו הקודם, "האחרים" בכיכובה של ניקול קידמן, זכה להצלחה ביקורתית וקופתית. אולם התשבוחות האמיתיות מגיעות לשחקן חאוויר ברדם, שחקן וותיק בסרטיו של פדרו אלמודובר, שעושה כאן, וסליחה על הקלישאה, את תפקיד חייו כראמון סמפדרו. גבר משתוק מהצוואר ומטה ששוכב מרותק למיטה למעלה מ- 25 שנה ומטופל על ידי משפחתו. אותו ראמון מבקש למות עם מידה של כבוד ומחליט לקחת את העניין עד לסמוכויות המשפט הגבוהות ביותר. שם הסרט, "הים שבפנים", הוא בעצם שורה משיר שכתב ראמון.

כשנשאל אמנאבר מדוע הוא בחר לעשות דרמה שובת לב אחרי שביים סרט אימה מצליח, ענה: "אני תמיד עושה את הסרט שהייתי רוצה לראות בקולנוע – לא אכפת לי שהאמירה הזו היא קלישאה. קראתי את סיפרו של ראמון סמפדרו, "מכתבים מן הגיהינום", לפני כמה שנים. אינני יודע אם זה היה העיסוק במוות, או התנסחותו, אולם נכבשתי לחלוטין באופן דיבורו. פניתי בשאלות לאנשים שהכירו אותו והבנתי שישנן עוד סיבות רבות לספר את הסיפור. כאשר אני מחליט לעשות סרט, הסיפור הוא הדבר החשוב ביותר, יותר מהתקציב ומן השחקנים שאעבוד איתם".למרות שהנושא כבד ורציני, התוצאה אינה מדכאת לחלוטין, אלא ההפך, הסרט הוא שיר לחיים, פואמה מרגשת, מצחיקה ומלבבת. ממש כמו בחיים אמנאבר מצליח להוציא מהצופה את כל הרגשות שמרכיבות את חיי היום יום שלנו. צחוק, עצב, בכי, תקווה, יאוש. כל אלו בסרט של שעתיים.

כשנשאל איך הוא מצליח לעשות סרט כל מלא חיים כשהנושא המרכזי הוא מוות, אמר אמנאבר: "נסחפנו אחרי אישיותו הכריזמטית של ראמון והניגוד שמאפיין אותו: אדם מלא חיים, שהסתדר נפלא עם סובביו וביקש כל הזמן את מותו. מוות הוא מוטיב חוזר בסרטי. "האחרים" סופר מנקודת מבטה האפל של משפחה מתה. "הים שבפנים" מביט אל המוות מנקודת מבטם של החיים, מן הפרטים הטבעיים ביותר ביום-יום, ממה שמאיר באור חזק מכל. מי שהכירו את ראמון מקרוב חזרו וסיפרו על חוש ההומור שלו. הוא ידע לצחוק על מצבו ולדבר באירוניה מול המוות; תמיד התבדח עם הנשים סביבו".

הסרט צולם בסדר כרונולוגי ומתחיל בגליציה, בחוף אס פורנס, שם התרחשה התאונה ששינתה את חייו של ראמון סמפדרו. הצוות כולו הגיע לשם ביולי 2003 לצילומים שנמשכו, לבסוף, תריסר שבועות. בטרם החלו הצילומים זכו כמה שחקנים לפגוש באנשים עליהם מבוססות דמויותיהם.

אולם, הסרט לא היה נוצר לולא מאבקו העיקש והאמיץ של ראמון סמפדרו האיש שעליו מבוסס הסרט. ראמון סמפדרו נולד בשנת 1943 בחוניו, קורוניה. בגיל 19 הצטרף לצוות ספינה נורווגית, נלהב להפליג ולראות עולם. בגיל 25 נפגע בתאונה כשצלל אל תוך המים בקפיצה מראש צוק ונסחף בגאות. הוא שותק מצווארו ומטה ונידון להמשיך את חייו מרותק למיטתו. ראמון שב לבית משפחתו. הוא גמר בדעתו לסיים את חייו. שיתוקו המוחלט מנע ממנו לבצע את החלטתו במו ידיו. הוא החל בהליך משפטי שיאפשר לו להוציא לפועל את תכניתו. עתירתו נידונה במשך שנים ארוכות בבתי המשפט וזכתה לכיסוי נרחב בתקשורת בספרד ומחוצה לה, אך נכשלה להשיג את מבוקשו. בשנת 1996 פרסם את כל כתביו בכרך אחד תחת הכותרת "מכתבים מהגיהינום". בשנת 1998 החליט לשים קץ לחייו בלי להפליל את המקורבים אליו. הוא נפטר ב-12 בינואר, 1998. ספר שיריו, Cando eu Caia, פורסם לאחר מותו.

לחצו על התמונה של חאוויר ברדם כראמון הצעיר וראו אותו בגרסה המבוגרת יותר.