עכשיו יותר מתמיד: הסרטים הישראליים שעושים לנו טוב על הלב

אלכס חולה אהבה - סרט הקאלט היה לקול של דור שמרד במוסכמות החברתיות של אותן שנים, שדיבר והציג פרץ של מיניות אל מול שמרנות סגפנית של אותן שנים ונגע באופן מרומז גם ביחסים המורכבים של כור ההיתוך הישראלי והבדלי התרבויות סביב השולחן המשפחתי, ברחוב ובספסל הלימודים. התמות המרכזיות בסרט היו בעיקרן הבריחה לאסקפיזם, קיומן של מערכות יחסים ראשונות אל מול אהבת נעורים, הצגת הישראליות על כל יופיה וכיעורה, אך, בעיקר מה שהפך את הסרט ללהיט מוצלח כל כך ולעל זמני היה ההומור הרב שאפיין אותו. ציטוטים רבים מתוכו הפכו למטבעות לשון ונטמעו כחלק מהשפה היומיומית המדוברת. (אור טילינגר דה קרבליו)

"אלכס חולה אהבה" הוא סרט נוסטלגי עם סצנות משעשעות שתמיד גורמות לי לשמחה וצחוק מתגלגל. יוסף שילוח ז״ל בהופעה קריקטוריסטית כפארוק, השכן בעל המשקף האחד והמאכלים המוזרים שלו, חנה רוט ז״ל בתור האמא הפולניה של אלכס שדוחפת את אפה לכל דבר והופעה מצחיקה של אבי קושניר הצעיר לפני שהפך לאחד מחברי "זהו זה". ההופעות המצחיקות יחד עם פסקול מרגש, תמיד עושים טוב על הלב. (מיכל ליבר רונן)

סאלח שבתי - "סאלח שבתי" הוא לא רק מעשיה עממית על העולה החדש, אלא פנטזיה המתארת את תשוקתו של יוצרו המהגר, אפרים קישון. הסרט מציג את החברה הישראלית וחותר תחת האידיאליזציה הציונית הקולנועית וההגמוניה הבורגנית האשכנזית. סאלח בגילומו של טופול הוא חם, כן, ישיר, פיקח, בעל תושייה ואמפתי ויוצר לא פעם עימות בין המסורת למודרניזציה אם במשחקי מילים, שיבושי לשון מוטעים ועיוותים - שמספקים רגעים קומיים רבים ובלתי נשכחים שנכנסו להיסטוריה של הקולנוע והתרבות הישראלית. (תומר כץ)

המזח - סרטו של ליאור חפץ מנסה לתפוס את התמונה הכוללת של מלחמת יום הכיפורים אלא מתמקד באירוע נקודתי שכמעט נשכח, בדומה ל"דנקרק" של נולאן. מלבד האקשן המדהים והבימוי החכם, מדובר ביצירה חכמה על אחדות ומוסר הרלוונטית מתמיד גם לימינו. "המזח" הוא לא רק תקווה לקולנוע ישראלי איכותי, אלא גם תקווה לחברה ישראלית מתוקנת ומאוחדת יותר. (עדיאל קורן) גבעת חלפון אינה עונה - סרט ישראלי שאף פעם לא יימאס לי לראות ותמיד עושה לי טוב על הלב. יש בו הומור משובח, קטעים באמת בלתי נשכחים, ומעין תחושה נוסטלגית של ישראל היפה של פעם. הוא אחד מסרטי הקאלט הישראליים הכי אהובים ומוצלחים עד היום, ומהווה צפייה מושלמת ליום העצמאות ולקצת מצב רוח טוב בזמן הלא פשוט הזה. (מורן ספיר)

זולגות הדמעות מעצמן - סרטו של איתן גרין מציג גרסה אחרת של גבריות ישראלית. יצחק, גיבור הסרט בגילומו המופתי של אבי גרייניק, הוא בחור שבוכה בסיטואציה בה מצופה ממנו להיות "גבר". הוא לא המאצ'ו הטיפוסי, אלא גבר רגיש ומרגש, שעובר מסע התבגרות במהלך הסרט היפה והלא שגרתי הזה. (יעל מאורר)

ביקור התזמורת – עם הופעות ענק של שניים מהשחקנים הגדולים בקולנוע הישראלי – רונית אלקבץ וששון גבאי - ותסריט ובימוי רגישים, חכמים שכולל לא מעט רגעים משעשעים ונוגעים של ערן קולירין לא פלא ש"ביקור התזמורת" הפך להצלחה ענקית בקרב הקהל בארץ ובעולם (הכנסות של 15 מיליון דולר לסרט ישראלי), המבקרים (8 פרסי אופיר כולל לסרט הטוב ביותר) ופרסים בפסטיבל קאן, ירושלים, טוקיו ועוד - ואפילו גרסה בימתית מצליחה שהציגה בברודווי.

סיפורה של התזמורת המצרית שמוזמנת לנגן בפתח תקווה, מגיעה בטעות לעיירת ספר לא מפותחת במדבר ומפתחת קשר עם תושבת העיירה הוא כל מה שהיינו יכולים לחלום עליו – קשר בין ערבים ליהודים שרואים אחד בשני כבני אדם ומגלים זה את זה על הפערים התרבותיים ביניהם והגשרים האנושיים שמחברים בין הצדדים. יכול להיות שזה חלום אוטופי ונאיבי, אבל לעשות טוב על הלב בזמנים כאלה ולאפשר לפחות לחלום על עתיד טוב יותר הוא בהחלט מאפשר. (אלעד שלו)

היורד למעלה – סרטו של אלעד קידן הינו סרט שונה וייחודי בנוף הקולנוע הישראלי. קומדיה אנושית, סוריאליסטית באופייה, המאתגרת את המוסכמות הנרטיביות של הקולנוע. סרט שמכיל בתוכו הרבה אהבת אדם, יצירה אשר מלמדת אותנו להסתכל, לשים לב ולהעריך את הנוף, החברה והחיים סביבנו. (אור פז)

תעלת בלאומליך - אני נהנה לצפות כל פעם מחדש בסרט וחש כיצד קישון מצליח להעביר את חוסר האונים של האזרח מול הרשות העירונית ואת הכאוס שקיים בעיר הגדולה. הסרט רלוונטי מתמיד והקאסט חלומי. (רון פוגל)

קריוקי - לא בדיוק קומדיה, לא בדיוק דרמה, והוא מוציא את צופיו עם שאלות רבות יותר משהיו להם כשהחלו לצפות בו - אבל יש משהו ב"קריוקי" שמרגיש אותנטי יותר מסרטים ישראליים רבים, משהו ביתי ומחמם. סרטו של משה רוזנטל, אודות זוג מבוגר (ששון גבאי וריטה שוקרון) ממרכז הארץ שמנסים לפלפל את רוטינת חייהם דרך שכן חדש, נוצץ ומסתורי (ליאור אשכנזי), מתפקד רובו ככולו כתוגה לחיי הפרברים המקומיים.

למרות שדמויותיו מתעסקות בדברים שוליים ו"עלובים", רוזנטל לא לועג להן לרגע - אלא מציג אותן כדמויות פגיעות, רגישות, שמעוניינות להשתייך למשהו או למישהו. הרגש הזה, שמרגיש יותר ויותר רלוונטי בזמן זה, הוא נחלתם של רוב אזרחי ישראל - הוא כואב אבל מנחם, מחמם. "קריוקי" אומר באופן מסוים, שחיינו כאן מורכבים יותר מיום ליום, אבל לפחות אנו עוברים אותם יחדיו. אין חשוב מכך. (דניאל עמיר)