פאראנו: ביקורת סרט

"פאראנו", סרטו התיעודי של אריאל סמל (בהפקת אריה סמל, גיל בסרב, וחברת ההפקה סטיישן פילמס בע"מ) וזוכה פרס ון-ליר לסרט תיעודי בפסטיבל הקולנוע בירושלים, נפתח בהבזקים מהירים העוברים בין סצינות. ברקע, נשמע קולו של אריאל סמל, המסביר את המתרחש. ואם חשבתם שזה מוזר, חכו להמשך. זהו סרט למיטיבי לכת. הוא בוטה, גס, אפילו מציצני. איברי מין גלויים, קללות בכמות שנדמית כמכוונת, גופות של חיות קרועות איברים וללא עיניים. אך אם מסתכלים מעבר לברוטאליות, יש פה סיפור אישי נוגע ללב – "סוף טוב לכולם, חוץ ממני".

[*]

אריאל סמל, הבמאי והצלם, תיעד את חייו באובססיביות ניכרת במשך 24 שנים. הסרט נפתח בגילוי מפתיע: סמל אומץ בצורה לא חוקית על-ידי ניצולת שואה, לאחר שאמו הצעירה לא רצתה בו ובבושה שנכללה בכך. ואם עדיין לא נאלמתם דום, סמל מספר על המשטרה שהגיעה לביתו כשהיה בן 5 אחרי שפרץ לגן ושבר את כל הצעצועים. אופיו אלים מאוד, ומיד לאחר מכן מוצגות תמונות של סצנות מין חשופות על המרקע שצילם במועדון "הפינגווין", דהירה על אופנועים, בחורות מתחלפות. סמל הנהנתן לא חוסך מהצופה אף משבר שעבר עליו.

הסרט מתיימר לעסוק בחטיפתו של סמל, לטענתו, על ידי חייזרים, כשבעצם רק דקות ספורות עוסקות בכך. ביתר הזמן, הוא מפרש ומקריין את חייו, בצורה שהופכת את הצופה לאובססיבי בעצמו, ועדיין לא לרצות להפסיק ולצפות. הבמאי, המפיק, התסריטאי והצלם, סמל, מבטיח חוויה, ומקיים. זוהי הצגת יחיד במלוא מובן המילה, כאשר הדמויות והרקע מתחלפים עם הזמן.

יש רגעים שזה הרגיש יותר מדי ויותר מזה, תהיתי איך לעזאזל האנשים הקרובים לו הסכימו כך להכניס מצלמה לחייהם ולפרסם לכל סצנות כואבות מאוד. ולפעמים, זה סתם נראה טרחני ומתאמץ. אך בכל שאר הזמן, "פאראנו" מספק את יצר הסקרנות הכל-כך אנושי ומזין אותו בזונדה. "פאראנו" מטורף, משוגע, הזוי מכל בחינה. אין לו מבנה והתוכן שלו מורכב מפיסות פיסות שלא תמיד ברור כיצד והאם הן מתאימות יחד. ועדיין, "פאראנו" כובש את המרקע ואת ליבו של הצופה, ומותיר אותו נדהם.

הסרט "פאראנו" מוקרן בימים אלה בסינמטק ת"א. הוא מכיל תכנים שמתאימים לגילאי 18 ומעלה.