Seret מהעבר: 40 שנה לבחזרה לעתיד

קשה למצוא מישהו שצריך תזכורת מהו הסרט "בחזרה לעתיד". הסרט שעלה לאקרנים ביולי 1985, בבימויו של רוברט זמקיס, בכיכובם של מייקל ג'יי פוקס וכריסטופר לויד ובהפקתו של סטיבן ספילברג, כבר מזמן הפך לא רק לקלאסיקה אלא לתופעה תרבותית על-זמנית. כעת, ארבעה עשורים לאחר המסע בזמן הראשון, זו הזדמנות לחזור לרגעים הגדולים, לרעיונות המטורפים מאחורי הקלעים ולדרך הארוכה שעבר הסרט עד שחרך את המסכים.

הרעיון לסרט נולד כשבוב גייל, התסריטאי והמפיק, ביקר בבית הוריו במיזורי ונתקל בספר המחזור של אביו. כשגילה שאביו היה נשיא המחזור ופופולרי מאוד, תהה לעצמו: אם היינו בני אותו גיל, האם היינו בכלל חברים? המחשבה הזאת הפכה לניצוץ שמהר מאוד הפך לרעיון לסרט מסע בזמן. את הרעיון הוא שיתף מיד עם הבמאי רוברט זמקיס. זמקיס הציע להכניס לסיפור גם אלמנטים פרובוקטיביים כמו דמות אם שמרנית שטוענת שמעולם לא התנשקה עם בן, אך מתגלה כתוססת במיוחד בנעוריה. השניים הציגו את הרעיון לאולפני קולומביה, שדווקא התלהבו – אך בסופו של דבר דחו את הפרויקט בטענה שהוא "נחמד, אבל לא מספיק מיני".

במשך ארבע שנים ניסו גייל וזמקיס למכור את התסריט לאולפנים הגדולים של הוליווד – ונדחו שוב ושוב. באותה תקופה היו פופולריות קומדיות נוער גסות יחסית, והאולפנים לא הבינו למה מישהו ירצה לראות סרט כל כך "תמים". אפילו דיסני סירבו, מחשש שהרעיון של אם שמתאהבת בבנה בטעות ייראה לא מתאים בסרט משפחתי ויפגע במותג. למרות הכל, השניים לא ויתרו. רק אחרי שזמקיס זכה להצלחה עם הסרט "בעקבות האוצר הרומנטי" שיצא ב-1984, הוא הרגיש בטוח לפנות לחברו הוותיק, סטיבן ספילברג. ספילברג התלהב מיד, והסרט קיבל אור ירוק תחת חברת "אמבלין אנטרטיינמנט".

במהלך הפיתוח התקבלו כמה שינויים בהצעת המפיק סידני שיינברג, כולל שינוי שמה של אמו של מרטי ללוריין, והפיכת פרופסור בראון ל"דוק" בראון. שיינברג הציע גם לקרוא לסרט "איש החלל מכוכב פלוטו" כי לטענתו שום סרט עם המילה "עתיד" לא יכול להצליח. אך הרעיון נפסל באופן אלגנטי על ידי ספילברג ששלח לו מכתב שבו טען שצוות ההפקה חשב שמדובר בבדיחה. גם סצנות רבות שונו או נחתכו. במקור, מרטי היה אמור לחזור בזמן דרך מקרר באתר ניסויים גרעיני בנבאדה, אך בשל החשש שילדים יתחילו להיכנס למקררים ויילכדו הרעיון נפסל. אגב, הרעיון שוחזר כמה שנים אחר כך בסרט "אינדיאנה ג’ונס וממלכת גולגולות הקרח".

כאשר הוחלט שמכונת הזמן תהיה מכונית דלוריאן, מחלקת העיצוב ביקשה ליצור רכב שייראה כאילו נבנה במוסך של דוק בראון מחלקים פשוטים מחנויות חומרי בניין ואלקטרוניקה, ולא עיצוב של רכב מושלם מדי. במהלך הצילומים נעשה שימוש במספר מכוניות אמיתיות ודגם פיברגלס לצילומי חוץ, כשלאפקטים ויזואליים נוספו מטפי פחמן דו־חמצני וחנקן נוזלי להמחשת פליטת קיטור ומראה קפוא אחרי המסע בזמן. הצילומים הסתיימו באפריל 1985, אחרי 100 ימי צילום. במקור תוכנן הסרט לעלות באוגוסט, אך בעקבות הקרנה מוקדמת שזכתה לתגובות נלהבות, החליטו באולפן להקדים את הבכורה ליולי. זה דרש עבודת עריכה אינטנסיבית מסביב לשעון, כולל קיצוץ של שמונה דקות מהסרט. בין הסצנות שנחתכו היו רגע שבו מרטי מגלה שאמו מרמה בבחינה, ג'ורג' נתקע בתא טלפון רגע לפני שהוא מציל את לוריין וגרסה ארוכה יותר לסצנה שבה מרטי מעמיד פנים שהוא "דארת' ויידר". הסצנה שבה מרטי מנגן את "Johnny B. Goode" כמעט נחתכה גם היא, אך נשארה בזכות התלהבות הקהל בהקרנות המבחן.

לאחר צאתו, "בחזרה לעתיד" הפך ללהיט עצום: הוא הוביל את טבלת ההכנסות בארה”ב במשך 11 שבועות רצופים, גרף כ־389 מיליון דולר ברחבי העולם, ונחשב לסרט הרווחי ביותר של 1985. הוא גם היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, וזכה באחד - על עריכת קול. ב-2007 ספריית הקונגרס בחרה לשמר אותו במרשם הסרטים הלאומי. בשנת 2008 הוא נכלל ברשימת עשרת הגדולים של מכון הסרטים האמריקאי כאחד מעשרת סרטי המדע בדיוני הטובים בכל הזמנים.

ההצלחה הובילה לצילומים של שני סרטי המשך שצולמו ברצף. הסרט השני, שיצא ב־1989, לקח את מרטי ודוק לעתיד המדומיין של 2015 עם סקייטבורדים מעופפים ונעליים שקושרות את עצמן (לא בדיוק העתיד שקיבלנו בסוף). למרות ביקורות מעורבות, הסרט הפך להצלחה מסחרית אדירה. הסרט השלישי, שיצא ב־1990, התרחש במערב הפרוע וזכה לאהדת המבקרים, גם אם הכניס פחות. ואם זה לא מספיק, גם מחזמר מבוסס על הסרט הראשון עלה בשנים האחרונות בלונדון, בליווי מוזיקה מקורית מאת אלן סילבסטרי וגלן באלארד.

אחת הסיבות להצלחה המתמשכת של הסרט עד היום היא הפשטות של הסיפור האנושי שמתחת לכל רעיון המדע הבדיוני. מרטי לא נשלח לעבר כדי להציל את העולם או לשנות את ההיסטוריה, אלא רק כדי לוודא שהוריו יתאהבו. אבל דווקא בתוך המשימה הפשוטה הזו, הוא מגלה צדדים חדשים בהוריו והמפגש הזה מאפשר לו לראות את ההורים שלו כבני אדם. ארבעים שנה עברו, ו"בחזרה לעתיד" לא רק שורד את מבחן הזמן וממשיך להיות מוקרן עד היום בבתי הקולנוע ובסינמטקים, הוא ממשיך לרגש, להצחיק ולחבר בין דורות. כמו הדלוריאן עצמה, גם הסרט הפך לעל־זמני: יצירה שנוסעת הלוך ושוב בין עבר, הווה ועתיד, ונשארת רלוונטית בכל תקופה שבה צופים בה.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן