ללכת בעקבות תת-המודע: 20 שנה לכביש אבוד

"רעיונות הם כמו דגים. אם רוצים לתפוס דג קטן, אפשר להישאר במים הרדודים. אבל אם רוצים לתפוס דג גדול, צריך להגיע למעמקים" – דיוויד לינץ'

חלקנו אוהבים אותו, חלק נרתעים ממנו, כך או כך דיוויד לינץ' הוא מהיוצרים הייחודיים של דורנו. בין יצירותיו הרבות נמנות סדרת הטלוויזיה "טווין פיקס" והסרטים "קטיפה כחולה", "איש הפיל" והאהוד עליי - "מלהולנד דרייב". הדרך בה לינץ' יוצר סרטים היא אחרת לחלוטין מתסריטאי\במאי רגיל. במקום לשבת עם דף ועט ולכתוב התחלה, אמצע וסוף, אצל לינץ' הכול מתחיל ונגמר ברעיון. דיאלוגים, זוויות צילום, פיתוח דמויות - הכל נקבע בצילומים עצמם. כך לינץ' נותן לדברים להתרחש. הכל נבנה תוך כדי, כמו פאזל שמביע את ראשו הגאוני של לינץ'. "כביש אבוד" היה הסרט הראשון שבו לינץ' עשה שימוש בטכניקה הזו.

[*]

שבע שנים מאז שהשיק את סרט הקולנוע האחרון שלו, "לב פראי", וארבע שנים מאז שביים את המיני-סדרה הכושלת מסחרית "חדר מלון", נראה שביקורות קוטלות ותעשיית הטלוויזיה הכניעו את הבמאי, אך זוהי הייתה רק הפוגה של לינץ' בשביל לתפוס את הדג הגדול ביותר שלו עד כה. השחקן ביל פולמן ציין את "כביש אבוד" כאחת החוויות הביזאריות ביותר בקריירה שלו. השיטה לפיה עבד לינץ' איננה הייתה מובנת אפילו לבמאי עצמו, אך למרות הסיכון הכרוך הבמאי גייס את מיטב האנשים אשר עבד איתם ושחקנים מהשורה הראשונה למסע דייג עמוק ומסוכן.

הרעיון שמשך את תשומת ליבו של לינץ' התחיל עוד ב-1994, אומה שלמה הוכתה בתדהמה בעקבות פרשת או-ג'יי סימפסון בה נשפט השחקן על הריגת אשתו ובן זוגה. לינץ' מצא את עצמו בהלם מכך שסימפסון היה מסוגל לחייך למצלמות, לשחק גולף ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. לינץ' מצא את עצמו לוקח שיעורי פסיכולוגיה וחקר את התופעה עד שמצא את שמה. הדבר נקרא פוגה פסיכוגנית, הימלטות מהמציאות וחזרה לעבר כאילו דבר איננו קרה.

ממחקר זה, לינץ' מצא את הרעיון הבא - ניסיון ההתחבאות מצדדיו האפלים של המוח. הוא דמיין רוצח אשר מנסה לחמוק כמה שאפשר מהרצח. הסרט עוסק בנגן סקסופון בנאשם ברצח אשתו בעקבות קלטת וידאו שמונחת על מפתן ביתו. הוא נידון למוות. בתאו שבכלא הוא נתקף בחזיונות אימה ומכאן מפתח הסרט לסרטי אימה סוראליסטי.

[*] כך למעשה, לינץ' ביים סרט אודות או-ג'יי סימפסון, אך העובדה שפרשת סימפסון הובילה ל"כביש אבוד" איננה עלתה במוחו של לינץ' עד שראיון ב-2002 עורר אותו בנוגע לנושא. מה שאומר שוב, לינץ' איננו מודע ואיננו מתעסק במה עומד מאחורי הסרט, לינץ' מתעסק ברעיון ששום דבר לא יכול להישאר חבוי לנצח. כוונת המשורר איננה חייבת להיות מובנת - הקהל לוקח את הסרט ומפרש אותו כרצונו.

התוצאה הייתה אחת הפתיחות הכושלות ביותר של לינץ' מבחינת ביקורות ומבחינת הקופות. אנשים רבים ניסו להבין את הסרט ואת הדרך החדשה והנועזת של לינץ' ליצור סרטים אך לא קיבלו בברכה את הזכות לפרש כרצונם את כוונתו של לינץ'. הקהל העדיף לכבות את הראש וללכת ל"קון אייר" ו"טיטניק" (אבל לא ל"באטמן ורובין" כי יש גבול לכיבוי הראש).

בניגוד לפרסי האוסקר להם זכה על "איש הפיל" ו"קטיפה כחולה", הפרס היחיד אותו קיבל לינץ' על "כביש אבוד" היה פרס הסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר הברזילאי. המבקרים ג'ין סיקל ורוג'ר איברט הכריזו עליו כאחד הסרטים הגרועים של השנה. בקופות, הסרט הגיע לסכום מזערי של 3 מיליון דולר לעומת הפקה של 15 מיליון דולר. האכזבה של מפיקי הסרט הייתה כה גדולה ש"כביש אבוד" לא יצא לווידיאו או DVD. אך בניגוד לפרויקטים אחרים, הפעם זה לא השפיע על הבמאי מפני שהוא ידע שהוא יצר כאן משהו מקורי, בדומה ל"ראש מחק" אחד מסרטיו הראשונים, משהו שאף במאי לא עשה לפניו ואם הקהל איננו הבין את כוונתו, אז זהו רק עניין של זמן.

שלוש שנים מאוחר יותר, לינץ' עשה את הקאמבק שלו עם "מלהולנד דרייב", הפיילוט שנהפך לסרט רחב ידיעה. לינץ' לקח את שיטת העבודה שלו עד הקצה עם סוף שצולם באופן שאיננו מקושר לכל מה שצולם כפיילוט. לינץ' היה בחיפושים אחרי הסוף ומציאת הקשר בחדר העריכה עד שלבסוף הוא הצליח. "מלהולנד דרייב" זיכה את לינץ' בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן ומועמדות באותה קטגוריה בפרס האוסקר ונבחר לאחרונה ע"י מאות מבקרים ברחבי העולם לסרט הטוב של המאה ה-21.

ההצלחה של "מלהולנד דרייב" השפיעה על כל סרטיו של לינץ'. הקהל התבונן ב"טווין פיקס" וב"לב פראי" מנקודת מבט אחרת, אך מי שהרוויח מכך יותר מכל הסרטים היה "כביש אבוד", שזכה להוצאה מחודשת ב-DVD. דמותו של איש המסתורין נהפכה לאחת הדמויות הגדולות ביותר של רוברט בלייק ולג'וקר של לינץ'. "כביש אבוד" נהפך ישירות לקלאסיקה ולאחד מסרטי המעקב המפורסמים והמוכרים ביותר. לינץ' הוכיח שלא משנה כמה זמן זה ייקח, ברגע שדגת את הדג הנכון, אתה תצליח.