פסטיבל ברלין: סיכום, הזוכים והסרט הישראלי אזרח מודאג

פסטיבל הקולנוע ברלין אמנם הסתיים באופן רשמי רק אמש, אבל טקס הפרסים התרחש כבר ביום רביעי שעבר. בחירה זו לקצר את הפסטיבל הרשמי לאורך של שבוע בלבד היא עוד אחת מהשפעות הקורונה על הברלינאלה, אבל אני מוכרח להודות שבעיניי יש בשינוי הזה משהו חיובי. במקום למרוח את ההקרנות על-פני שבועיים, ברלין הגישה שבוע מרוכז של קולנוע איכותי שהסתכם בטקס פרסים קצר וקולע. הבעיה היחידה היא שהסרטים הלא נכונים זכו.

לאחר נאומי הפתיחה, התחיל טקס הכרזת הזוכים. כצפוי, הפרסים הולכים מן הקל אל הכבד, כלומר ראשית מכריזים על הזוכים במסגרות המשניות, אז מגיעים לזוכים בדובי הכסף, ולבסוף מכריזים על הזוכה ב'דב הזהב'. לצערי, לא זכיתי לראות את כל הסרטים שזכו בפסטיבל (השנה היו בפסטיבל כ-300 סרטים... הבחירה מה לראות היא לא פשוטה) אבל לשמחתי כן ראיתי את שני הסרטים שזכו בפרסים המרכזיים של הפסטיבל: פרס 'דב הכסף' (במילים אחרות, מקום שני) הלך לסרט "סרטה של הסופרת" של הבמאי הדרום קוריאני הונג סאנג-סו, ו'דב הזהב' הלך לסרט הספרדי "אלקראס" של הבמאית הצעירה קרלה סימון.

נתחיל מהטוב: הזכייה של הונג סאנג-סו הייתה סיבה אמיתית לאושר. בשביל חובבי קולנוע רבים, סאנג-סו הוא גיבור, מכיוון שהוא מחזיק את הלפיד שיוצרי האינדי האמריקאים של שנות ה-90 זנחו מזמן. בזמן שלינקלייטר ואנדרסון כבר עברו לתקציבי ענק, סאנג-סו הולך ומצטמצם: את הסרט שהקרין בפסטיבל השנה, הוא יצר לגמרי לבד. זו לא הגזמה: חוץ מהשחקנים, הוא היה היוצר היחיד מאחורי הסרט, והקרדיטים שלו כוללים צילום, הפקה, תסריט, עריכה, ובימוי.

כשנשאל במסיבת העיתונאים אחרי הזכייה איך הוא ניגש להכנת סרט הוא השיב בפשטות: מתחילים לצלם בעשר בבוקר, מסיימים בשבע, מצלמים שלושה ימים בשבוע, ומסיימים סרט בשבועיים או שלושה. מפיקי קולנוע ותיקים עלולים להזדעזע לנוכח התיאור הזה, אבל עובדה: זה עובד לו. הוא זכה בדב הכסף, אחד הפרסים הנכספים בקולנוע העולמי. הגישה של סאנג-סו מלהיבה ומרעננת ומרמזת על איך ייראה הקולנוע שלנו בעוד כמה שנים, כאשר הדמוקרטיזציה של הקולנוע תלך ותתעצם הודות לירידה במחירים של אמצעי הפקה.

עכשיו הרע: הסרט שזכה ב'דב הזהב', "אלקראס", הוא לא סרט טוב. לא מדובר ביצירה עדינה או פיוטית או מרגשת, אלא בסרט משעמם. הסרט גס ובוסרי מכדי לגעת בנו באופן עמוק, אך מקובע וקלישאתי מכדי להיות מעניין. אז מה נשאר? כמעט שעתיים של סצנות שכבר ראינו, עם דיאלוג שכבר שמענו, מפי דמויות לא מעניינות. הזכייה הזו שערורייתית במיוחד לנוכח מי שעמד השנה בראש חבר השופטים של הפסטיבל: מ. נייט שאמלאן ("החוש השישי", "בלתי שביר"). פסטיבל הקולנוע בברלין ידוע כפסטיבל ארט-האוסי בבחירותיו, אבל שאמלאן היה יכול לחלץ אותו מהבחירות הקבועות. אם בכל זאת הייתי נשאל להצדיק את הבחירה של חבר השופטים הייתי מצביע על הצילום היפה של הסרט, או על הניסיון של הבמאית להציג את המציאות האותנטית של חקלאים קטלאניים. ובכל זאת, הבחירה הזו מאכזבת. אסיים בציון של שניים מהסרטים האהובים עליי בתחרות שלא זכו באף פרס: הראשון הוא הסרט "שנה אחת, לילה אחד" של איזאקי לאקווסטה. סרט זה הוא סרט מסחרר ומלא אנרגיה שעוסק בפיגוע בבטקלאן ובהשפעה ההרסנית שלו על החיים של זוג פריזאי צעיר. הסרט השני הוא יצירת המופת "לאונורה אדגיו" של הבמאי האיטלקי הדגול פאולו טביאני, שעוסק במסע הקבורה של המחזאי לואיג'י פירנדלו. הסרטים הללו מעניינים, מרגשים, ועוצמתיים פי כמה מ-"אלקראס". טוב נו, עד השנה הבאה. נסיים במספר סקירות של סרטים מהפסטיבל, כולל סרט ישראלי.

אזרח מודאג

"אזרח מודאג" הוא אחד מהסרטים הישראליים הבודדים שזכו לבכורה בפסטיבל ברלין השנה. סרטו של עידן חגואל מציג את הסיפור של זוג גברים תל אביביים שמחליטים שהם רוצים להביא ילד בפונדקאות. ההחלטה הדרמטית מציבה בפני הזוג שאלות לא צפויות: האם האזור בו הם חיים בתל אביב ראוי בשביל גידול של תינוק? והאם הם בשלים מוסרית בשביל המשימה התובענית? הלחץ הרגשי על הזוג מתגבר בעקבות תקרית שמתרחשת לילה אחד, כאשר פליט אריתראי נשען על עץ דקיק ברחוב בו הזוג גר. ההישענות הזו מובילה את אחד הגברים להתקשר לסיירת העירונית, וכאשר המשטרה מגיעה ומתנהגת באלימות כלפי הפליט, ייסורי מצפון קשים מתחילים לבעבע.

סך הכל, מדובר בסרט חביב. הצילום ועבודת הארט מעולים, וגם השחקנים כאן נותנים את כל כולם. הסיפור בלב הסרט הוא סיפור מעניין, ונחמד לראות בפסטיבלים סרט מעניין וקצבי שאין בו רגע דל או מיותר. הבעייתיות בסרט בעיניי נובעת מהתקרית עם הפליט האריתראי, שיוצרת רצף אירועים מתיש ולא אמין. אנחנו אמורים לצפות באדם מתייסר שעה שלמה בגלל מקרה שבו הוא גרם לאדם אחר לחטוף מכות, יש ביטוי טוב מזה לזחיחות תל אביבית? הפיתול העלילתי המופרך ביותר מגיע ברגע הגאולה האישית של הדמות: הזוג מזמין ניידת משטרה בגלל אריתראים שנמצאים מתחת לדירה, ואז יוצאים אל השוטרים וצועקים עליהם, ואת זה הבמאי מציג כרגע של כפרה. האירוניה היא שהסרט הזה סובל מהיומרנות והריקבון המוסרי שהוא מנסה לבקר.

לאונורה אדיו

האחים טביאני הם כנראה הבמאים האהובים עליי. משהו בריקוד המדהים שלהם בין אלגנטיות לשפע שובה אותי כל פעם מחדש, ומבהיר למה גם בגיל 90, הסרטים של פאולו טביאני מתקבלים לתחרות של פסטיבל ברלין. בוא נתעכב על זה שנייה: גיל 90! והוא עשה סרט! והסרט עוד יצא טוב! על זה נאמר, עד מאה ועשרים. סרטו של פאולו טביאני, הסרט הראשון שהוא עשה מאז מות אחיו ויטוריו, עוסק בסיפור קבורתו של המחזאי האיטלקי הדגול לואיג'י פירנדלו. אמנם האחים טביאני עסקו בסופר הזה בעבר בסרטיהם, אך מעולם העיסוק לא היה כה אינטימי וכנה.

הסרט עוסק במותו של פירנדלו, אך מתחת לפני השטח מורגש האבל על מותו הטרי של ויטוריו, שהסרט מוקדש לו. מתוך שורת סצנות יפהפיות שמציגות רגעים אנושיים בחן וחסד שרק רוסליני ופליני יכולים להשתוות אליו, פאולו טביאני יוצר דיוקן פשוט אך עשיר של השלמה עם אובדן. הסרט מלווה בעיבוד קולנועי לסיפור קצר של פירנדלו זמן קצר לפני מותו. גם את זה טביאני מביים בכישרון כמעט לא יאומן. הלוואי שלרוב הבמאים הצעירים היה חצי מהאומץ והתעוזה שלאיש הזה יש בעשור התשיעי לחייו.

לאט, מגושם, אבל יציב

"לאט, מגושם, אבל יציב" הוא סרט יפני שעוסק בחייה של מתאגרפת יפנית צעירה עם לקות שמיעה חמורה. לקות השמיעה מובילה לקשיים רבים על זירת האגרוף ומחוצה לה, והקשיים הולכים ומתווספים כאשר מועדון האגרוף שעומד במרכז הסרט נקלע לקשיים כלכליים. נכנסתי לסרט הזה עם ציפיות די נמוכות, כי אני לא חובב גדול של סרטי אגרוף. אבל התאהבתי. התאהבתי בצילום היפהפה שנעשה בפורמט אנלוגי עם פילם של 16 מ"מ, התאהבתי בשחקנית הראשית שנותנת פה הופעה מעוררת אמפתיה, ובעיקר התאהבתי בסיפור שמסרב לרדת לקלישאות.

כאן נצרכת אזהרת ספוילר: הסוף של הסרט הזה הוא לא סוף בו הגיבורה הראשית מנצחת כנגד כל הסיכויים. אדרבה, היא מפסידה בהתאם לכל הסיכויים. אבל זה לא מאכזב, ההפסד בסוף הסרט משאיר טעם מרענן ומתוק-מריר. הסצנה האחרונה של הסרט נפלאה במיוחד: לאחר ההפסד המוחץ, גיבורת הסרט משוטטת ברחוב ופוגשת במי שהביסה אותה. אך המנצחת בקרב לא נראית גאוותנית במיוחד. היא עובדת באחד המפעלים באזור התעשייה של טוקיו. לאחר שראתה שהמנצחת בקרב לא כל-כך שונה ממנה, גיבורת הסרט מחליטה להמשיך להתאמן, ומתחילה לרוץ.

לכל הכתבות, הסקירות והראיונות מפסטיבל ברלין היכנסו ל מתחם פסטיבל ברלין

[*]