חדשות קולנוע וסרטים

100 שנה להולדת פליני: מה הפך אותו לבמאי חד פעמי?

100 שנה להולדת פליני: מה הפך אותו לבמאי חד פעמי?
שלח לחבר הוסף תגובה Seret.co.il :: שתף | הוסףשתף
לכבוד תכנית מיוחדת של סינמטק ירושלים במהלך חודש מאי שתציג לרגל 100 שנה להולדתו של פדריקו פליני 12 מסרטיו בצבע בעותקים מחודשים דיגיטלית, חזר הכתב מתי לנג לבמאי האיטלקי הדגול ובדק מה הפך את סרטיו לקלאסיקות על זמניות ואת סגנונו לבלתי ניתן לחיקוי
סינמטק ירושלים בשיתוף עם המכון האיטלקי בתל אביב מציג: "פליני בצבע" - תכנית מיוחדת לרגל 100 שנה להולדתו של הבמאי החשוב ביותר בהיסטוריה של הקולנוע האיטלקי פדריקו פליני. בתוכנית יוקרנו החל מה-3 במאי ובמהלך החודש 12 מסרטיו - כל סרטיו שצולמו בצבע החל מ "ג'ולייטה של הרוחות" ב-1965 ועד "קולו של הירח" ב- 1990. כל הסרטים יוצגו בעותקים מחודשים דיגיטלית המוצגים לראשונה בישראל על המסך הגדול.

לכבוד התכנית, חזרנו להיסטוריה של הבמאי החד פעמי. "אבא שלי רצה שאהיה מהנדס. אמא שלי רצתה כומר. בסוף נהייתי שם תואר", כך, באירוניה טיפוסית, הגיב פדריקו פליני על העובדה כי השם "פלינאי" משמש כדי לתאר מעמדים ביזאריים ויוצאי דופן. הבמאי האיטלקי הדגול זכה בארבעה פרסי אוסקר לסרט הזר ובדקל הזהב, וכבר בחייו היה לאגדה בעולם הקולנוע ולדוגמה מובהקת לכך שקולנוע הוא לא רק בידור, אלא בעיקר אמנות.

פליני נולד בעיר רימיני שבאיטליה בשנת 1920 למשפחת פועלים קתולית. אהבתו של פליני לעיר הולדתו הדהדה לכל אורך יצירתו, והתבטאה בעיקר בסרטו "זכרונות" (1973) ששוזר אפיזודות שונות מהחיים ברימיני בתקופת הפשיזם. מגיל צעיר פליני התעניין בכתיבה וציור, וכבר בנעוריו הוא עבד כקריקטוריסט בעיתון מקומי. כניסתו לעולם הקולנוע הייתה דרך תסריטאות, בעקבות חיבורו של פליני לבמאים ניאו-ריאליסטיים דוגמת רוברטו רוסליני. מדהים לראות כי כבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו פליני תרם לכתיבה של קלאסיקות על זמניות כמו "רומא עיר פרזות".



התנועה הניאו-ריאליסטית הייתה תנועה קולנועית שקמה באיטליה בעקבות מלחמת העולם השנייה ודגלה בריאליזם קיצוני, פשטות קולנועית, והתעסקות בחיי היומיום של עניי איטליה. כאמור, את צעדיו הראשונים כקולנוען עשה פליני במסגרת התנועה הזו, ואין ספק כי הוא הושפע ממנה, אך סגנונו כבמאי שונה מהותית מסגנונם של הניאו-ריאליסטים. כבר בסרטיו הראשונים, "השיח הלבן", "הליצנים" ובמיוחד "לה סטרדה" (1954), מורגש סגנונו הבלתי ניתן לחיקוי של הבמאי.

לתאר את סגנונו של פליני במילים זה קצת כמו לתאר צבע לאדם עיוור. לראות סרט של פליני זו חוויה חלומית בה אנחנו פאסיביים לגמרי. הסרט עובר מעלינו, מלטף אותנו, ועם כל מוזרויות העלילה והפרטים ההזויים, לא נותר לנו אלא לקבל אותו. רק אחרי הצפייה, כשהחלום חלף, אנחנו יכולים לשקול מחדש את מה שראינו, לטבוע בעושר היצירה, להעריך את המציאות התיאטרלית-מקאברית-ברולסקית שפליני ברא. מה שהכי מדהים בפליני זה שעל אף כל הסגנון והאסתטיקה המוגזמת והעלילה המופרכת, הסרטים שלו עובדים, כי אין בו טיפת יומרה, רק אהבת אדם. סגנונו של פליני הגיע לפריחה מלאה בשנות השישים עם יצירות המופת "לה דולצ'ה ויטה" ו-"שמונה וחצי", סרטים שלא נס ליחם והם חובת צפייה לכל חובב קולנוע. על ספקטרום עבודתו של פליני ניצב "לה דולצ'ה ויטה" בכיכובו של מרצ'לו מסטרויאני כחוליה מקשרת בין סרטיו המוקדמים הנעים על סקאלת הניאו-ריאליזם לבין סרטיו המאוחרים יותר. הסרט נעשה בתקופה של שינוי גם עבור איטליה עצמה שנחלצה בעור שיניה ממלחמת העולם השנייה ולפתע מצאה את עצמה בפריחה ויחד עם זאת הידרדרות מוסרית ונהנתנות יתר. הרעיון לסרט עלה במוחו של הבמאי כשהביט בנשים לבושות שמלת שק אופנתית, הבגד יפה אך מי יודע מה הוא מסתיר מתחתיו. כך גם העולם שפליני מציג, קר, מנוכר, נצלני ומציצני אך רווי ברגש אמיתי, עולם יפה ונוצץ עם אוסף שלדים מתחת לבד המחויט. סרטו הבא "שמונה וחצי" שלוש שנים לאחר מכן, גם הוא בכיכובו של מסטרויאני, משלים את המהפך של נטישת הריאליזם לטובת בניית עולם פנטזיה משלו.



אחרי שנות השישים, פליני המשיך לביים סרטים עד מותו בשנות התשעים המוקדמות, ואין ספק כי גם כשהסרטים שלו לא היו כל כך טובים ("קזנובה" לדוגמה, סרט תמוה ויומרני) הם תמיד היו מרתקים. בעיניי זו היא ההוכחה הניצחת לאיכותו של במאי, לא אם סרטיו תמיד טובים, אלא אם שווה לעסוק וללמוד מסרטיו גם כשהם סובלים מפגמים. הדיון בהשפעתו של פליני מורכב. מחד, אין ספק שבמאי ברמתו של פליני בהכרח השפיע על יוצרים רבים, במודע ושלא במודע, ולו בזכות הדיון הענף סביב יצירתו.

השפעה זו היא השפעה שטחית, ולא השפעה סגנונית אמיתית, שמתבטאת ברפרנסים והומאז'ים ליצירתו של פליני וכן בדמיון אסתטי (סרטיו של פיטר גרינווי, לדוגמה). מאידך, סגנונו של פליני כל כך ייחודי שכל ניסיון להשאיל ממנו ודאי יגיע לכדי חקיינות יומרנית. ובאמת, קשה לחשוב על סרט פלינאי באמת שיצא לאקרנים שלא היה מעשה ידיו של פליני עצמו (אולי מלבד "יפה לנצח" של פאולו סורנטינו). על כל פנים, פליני מת בביתו ברומא בשנת 1993, ומאז לא נמצא לו יורש אמיתי.

יש אמנים שיצירתם כל כך עשירה ובשלה, שהיא עומדת בנפרד מכל עולם האמנות. מדובר באמנים ענקים שהיצירה שלהם הייתה אירוע חד פעמי ומרהיב, שהציגה לראווה את נפשם, ומי אנחנו שנשפוט את נפשם על פי אמות מידה אמנותיות יבשות? פליני הוא אמן כזה, ולכן אני מרגיש שלהגיד שהוא היה במאי "טוב", "מצוין" או "יוצא מן הכלל" מצמצם את גודל היצירה שלו. במקום לנסות להגדיר אותו, אפשר פשוט לצפות וליהנות.

לצפייה בלוח ההקרנות של פליני בסינמטק ירושלים: לחצו כאן
מתי לנג - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות
אין תגובות לכתבה.
 
לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

   
חיפוש בארכיון 2021
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לסמן שנה וללחוץ על החודש הרצוי)
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
2018
2019
2020
2021
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
The Raft1הרפסודהציון גולשים10 / 8.4ציון מבקרים5 / 3.5
Free Guy2לשחרר את גאיציון גולשים10 / 8.3ציון מבקרים5 / 3.3
La Belle Epoque3התקופה היפה בחייציון גולשים10 / 8.2ציון מבקרים5 / 3.5
Od Sipur4עוד סיפור אחדציון גולשים10 / 8.1ציון מבקרים5 / 2.0
Luca5לוקהציון גולשים10 / 8.0ציון מבקרים5 / 3.4
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט