פסטיבל אומנות על המסך: סקירת המחזמר קינקי בוטס

פסטיבל "אמנות על הבמה" המביא למסך מחזות זמר, מופעי בלט, אופרה וסרטים דוקומנטריים על אמנות ואמנים, חוזר בין ה-10-14 לאוגוסט במוזיאון תל אביב לאמנות. הפסטיבל הוא יוזמת קרולין בונה, מנכ"לית עדן סינמה, שאצרה מופעים היישר מהווסט אנד, פריז, ליון, וסנט פטרסבורג. המופעים מובאים בצילום משובח שיועד מראש למסך הקולנוע ובמחיר נוח, לעומת מחירם היקר של הכרטיסים למופעים הגדולים.

במסגרת הפסטיבל יופיעו שלוש מחזות זמר מלונדון – "קינקי בוטס", "המלך ואני" - המחזמר הקלאסי של רוג'רס והמרשטיין ו"רחוב 42" – עיבוד בימתי לסרט הקלאסי, מופעי המחול "נעליים אדומות", "אגם הברבורים", "שודד הים – לה קורסר", והסרט הדוקומנטרי "מוריס בז'אר, נפש הריקוד", מופעי האופרה "דון ג'ובאני" ו"לה קורטה" ומגוון סרטים דוקומנטריים על אמנים שונים בהם פיקאסו, רנואר, גוגן ועוד.

כל הסרטים מתורגמים לעברית. מחירי הכרטיסים כוללים כניסה למוזיאון בשעות פתיחת הגלריות. מופעים מצולמים: 75 ש"ח | סרטים: 50 ש"ח. לרכישת כרטיסים דרך אתר 'עדן סינמה': לחצו כאן

עדכון: בעקבות העלייה הגדולה בתחלואה החליטה מפיקת הפסטיבל לדחות את קיום הפסטיבל. ברגע שתתקבל ההחלטה על מועד חלופי, נפרסם הודעה. כל רוכשי הכרטיסים יקבלו את כספם בחזרה.

[*]

(תמונה מתוך המחזה "המלך ואני". צילום: production image)

ביקורת קינקי בוטס

המחזמר "קינקי בוטס" מבוסס על סרט בריטי באותו שם בבימוי ג'ף דין וטים פירת', המבוסס על סיפור אמיתי. הוא נכתב על ידי השחקן והמחזאי הנודע הרווי פיירסטיין ("סיפור אהבה בשלושה פרקים"). המחזמר זכה בפרס אוליבייה למחזמר הטוב ביותר לשנת 2016. השירים נכתבו על ידי הזמרת הידועה סינדי לאופר, שכתבה את השיר "True Colors", קריאה מרגשת לכל אחד ואחת להיות מי שהוא, להראות את צבעיו האמתיים לכל העולם שהם יפים "כמו קשת בענן". המחזמר המושקע והמרגש "קינקי בוטס" מדבר גם הוא על קבלת שונות ועל היכולת להתגבר על קשיים בעזרת שיתוף פעולה בין מי שנדמים בתחילה כשני הפכים.

צ'רלי פרייס (קיליאן דונלי) הוא יורש של מפעל נעלי גברים. המחזמר, שצולם בתיאטרון אדלפי בלונדון, נפתח בסצנה בה אביו של צ'רלי הילד מעביר את תשוקתו לנעליים (בשיר וריקוד כמובן) לבנו הקטן והבלונדיני. לתוך הסצנה נכנס ילד שחור בנעלי עקב אדומות המראה תשוקה מסוג אחר לנעליים. אביו של הילד השחור, הרואה את הבן רוקד בנעלי נשים, מסלק אותו מן הבמה. כבר בסצנה הראשונה הזאת, אנחנו מבינים מה הקונפליקט המרכזי שהמחזמר הזה עוסק בו. שני ילדים שהם תמונת מראה האחד של השני ישחקו בעתיד תפקיד מהותי זה בחייו של זה. הילד הלבן מיועד לרשת את מפעל נעלי הגברים של אביו, שמתוארות כנעליים פרקטיות, שיחזיקו מעמד לכל החיים. לעומתו, הילד השחור נועל נעלי עקב אדומות ונשיות, המסמנות אותו כמשהו אחר. ואכן, לאחר מותו של אביו, נקרא צ'רלי חזרה לעיר הולדתו, כדי לנסות להציל את המפעל הכושל. צ'רלי אובד עצות כיצד יעשה זאת, ורק מפגש מקרי עם דראג קווין בשם לולה (מאט הנרי) שהוא מנסה להציל מבריונים שכונתיים, מספק לו רעיון מקורי להצלת המפעל ועובדיו, שאותם הוא מכיר מאז ומעולם. הפתרון שמוצא צ'רלי הוא להפוך את בית החרושת לנעלי גברים לבית חרושת לנעלי גברים הרוצים להיות נשים ומתלבשים כמותן. מכאן מתקדמת העלילה בשפע נאמברים מבוצעים להפליא של ריקודים ושירה לעבר הסוף הטוב המובטח תמיד בכל מחזמר. בדרך, יהיו מהמורות, בעיות, שירים מרגשים על יחסי אב-בן, והבנה שבסופו של דבר, כמילות אחד השירים: שנינו (או אם נרצה כולנו) אותו דבר.

התחכום בסיפור הדי צפוי הזה מגיע מהדרך בה משתמשים היוצרים בנושא הנעליים כמטאפורה לזהות. שם המחזמר הוא גם השם שניתן למפעל המחודש וגם אמירה על הבחירה "לסטות" מ"דרך הישר" לעבר ה"ארץ של לולה". זוהי ארץ בה נעליים עם עקבי סטילטו מחודדים מככבות. ב"ארץ" הזאת, כפי שאומרות מילות שיר אחר, "הסקס הוא בעקב". באחד הנאמברים הסוחפים ביותר במחזמר צ'רלי מחזיק בידיו את המגפיים האדומים, ה"קינקי בוטס" שבשם המחזמר, ורוקד איתן. זוהי סצנה שסוחפת את הקהל אתה לשיר "יה, יה" לעולם החדש, האדום והבועט שאליו נכנסו יחד עם לולה וחבורת הדראג קווינס שלה.

המגף האדום מסמל מיניות ותשוקה, הפורצת מעבר לגדרות הנורמטיביות. כפי שאומרת לולה במופע הדראג שלה באירוניה לא מוסתרת: "לכאן באים אנשים כדי להרגיש נורמליים". כלומר, מול הגבר בדראג, מרגישים הצופים הגברים "נורמליים". אך המחזמר חותר תחת הגדרה של גבריות "נורמטיבית". סיימון\לולה, גבר שחור ושרירי, מתאגרף לשעבר, מופיע בבגדי אישה ובנעלי עקב, או בבגדי גבר בהם הוא חש לא "עצמו". הבחירה שלו היא ללבוש בגדי גבר ונעלי עקב וכך לשלב את שני האספקטים של זהותו. כך בוחן המחזמר את טווח האפשרויות של המופע המגדרי ומעורר שאלות על מהות הגבריות. מאט הנרי נפלא בתפקיד סיימון\לולה ומצליח לבטא היטב מנעד רגשי ומגדרי.

כמחזמר, "קינקי בוטס" מצטיין בביצועים וירטואוזיים קוליים ובכוריאוגרפיה מרשימה. השימוש המתוחכם בבמה בולט במיוחד בסצנה בה רואים את מפעל הנעליים ומתחתיו את האולם בו מופיעה לולה וחבורת הרקדניות בדראג. כך מופיעים שני העולמות במקביל לפני שהם משתלבים זה בזה. בסצנה אחרת, המסוע עליו יוצרים את הנעליים הופך למסלול דוגמנות מאולתר. בסצנה קומית משעשעת במיוחד, אחת העובדות, המאוהבת בצ'רלי (נטלי מקווין המצוינת) שרה לו שיר אהבה תוך שימוש במפוח התעשייתי. כך נוצר אפקט פרודי על ההגזמה האופיינית למחזמרים. השירים הקצביים סוחפים וקליטים והבלדות מספקות את הרגעים הרגשיים בצורה משכנעת. לא רק אוהבי מחזות זמר מושבעים ייהנו מהמופע הצבעוני והקצבי הזה, שהמסר הנאיבי אך מעורר התקווה שלו מהדהד גם אחרי הצפייה.

[*]