Seret מהעבר: 30 שנה למשפחת אדמס

הדמויות המוכרות של משפחת אדמס, שהפכה לאייקון אמריקאי, הן פרי דמיונו ועטו של צ'רלס אדמס, מאייר אמריקני, שיצר אותן למגזין הנחשב "הניו-יורקר" בסוף שנות ה-30. אדמס יצר משפחה גותית, אפלה ומורבידית הגרה בטירה - תמונת נגטיב למשפחה האמריקנית המושלמת הגרה בפרברים. מהדמויות הראשוניות באיורים של אדמס התגלגלו הדמויות המוכרות למדיומים שונים, מתכנית טלוויזיה מצליחה בשנות ה-60, לשורת סרטים (בהם שני סרטי אנימציה שהשני בהם עולה למסכים בישראל בסוף השבוע הקרוב), מחזמר בברודווי שהיה מועמד לפרס ה"טוני" ואפילו סדרת משחקי וידאו. במגזין "טיים" הם הושוו למשפחות קנדי ורוזוולט כמשפחה משפיעה בתרבות האמריקאית, דוגמה לדרך בה דמויות פיקטיביות אינן פחות "משפיעות" ממשפחות מיתולוגיות בשר ודם.

סרטו של בארי זוננפלד ("גברים בשחור", "תפוס את שורטי") מ-1991, שיצא היום לפני 30 שנה, הוא הייצוג הקולנועי המקושר ביותר עם הדימוי של המשפחה בתרבות הפופולרית. זוננפלד מציג את משפחת אדמס על כל המוזרויות שלה כסמל לאחרות ושונות. מול הדימוי העצמי של האמריקאים כאומה מוארת הצועדת תמיד אל העתיד, הם משפחת אצולה שמתגאה בעבר האפל שלה. למרות שונותה, אפשר לומר שמשפחת אדמס היא דווקא דוגמה למשפחה אוהבת וחמה, שכל מה שחשוב לה הוא לשמר את "ערכי המשפחה" שלה.

[*]

זוג ההורים הם מורטישה (אנג'ליקה יוסטון, "המכשפות") ששמה רומז ל"מורט", מוות בצרפתית, וגם ל"מורטישן", עורך טקסי הלוויה, וגומז (ראול ג'וליה, "נשיקת אשת העכביש") ,ששמו הלטיני הופך אותו ל"אחר". גומז שואל את מורטישה "לא מאושרת, יקירתי?" והיא עונה, "כן", תוך שהיא מבקשת ממנו לסגור את התריסים כך שהשמש לא תחדור לבית. בסצנה אחרת היא קוצצת את ראשי הוורדים בחממה שלה, כחלק משגרת הגינון שלה. לזוג שני ילדים - וונסדיי (כריסטינה ריצ'י) שהתפקיד הזה הצעיד אותה לכוכבות שכללה עוד תפקידים גותיים, למשל בסרט "סליפי הולו" של טים ברטון, ופאגסלי (ג'ימי וורקמן).

שני הילדים עסוקים בשעשועים מקאבריים במיוחד ובניסיונות יצירתיים של האחות לחסל את אחיה, הכוללים גם הושבתו בכיסא חשמלי. למשפחה יש משרת שאינו אומר מילה וכל תפקידו להוסיף לאווירה הגותית של הסרט, וגם יד כרותה שמסתובבת בשטח. באחד הקטעים היותר משעשעים בסרט, הולכים ההורים והילדים להצגה בבית הספר. בעוד שאר הילדים מופיעים כפרחים מזמרים, וונסדיי ופאגסלי בוחרים להציג סצנה מדממת במיוחד ממחזה שייקספירי ומתיזים "דם" על הקהל ההמום. כפי שניתן לראות מהדוגמאות האלו, ויש עוד רבות כאלה בסרט, מדובר בקומדיה שחורה, שאינה לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. העלילה של הסרט עוסקת באח האובד של גומז, פסטר (כריסטופר לויד, "בחזרה לעתיד"), שפירוש שמו הוא להירקב, שגומז מנסה נואשות למצוא. עורך הדין המושחת של המשפחה (דן הדייה, "מלהולנד דרייב"), מוצא במקרה אדם שנראה בדיוק כמו פסטר המתחזה לאח האובד במטרה לשים ידיו על האוצר המשפחתי. אבל העלילה המופרכת שמסתיימת באיחוד משפחתי מרגש בבית הקברות בהאלווין, אינה העיקר כאן.

הצפייה בסרט שלושים שנה אחרי שיצא למסכים לראשונה מוכיחה שחלק מהדברים שעבדו בזמן אמת לא עובדים כל כך היום. כך לדוגמה הגאגים הוויזואליים המוגזמים וגם ההומור הליטרלי מדי, כמו בסצנות בהן ספרים שנפתחים בספרייה המשפחתית מבצעים את מה שכתוב על כריכתם כמו "חלף עם הרוח" המשיב רוח על פני מי שפותח אותו. אבל הרוח האנרכית שנושבת מהסרט עדיין מרעננת. מעניין שדווקא הסרט השני בסדרה "החיים על פי משפחת אדמס" (1993) זכה לביקורות מחמיאות יותר מהראשון ואף נבחר לאחד מ-50 סרטי המשפחה הטובים ביותר על ידי "הגרדיאן" הבריטי.

איך החזיקה משפחת אדמס מעמד בתרבות הפופ יותר מ-70 שנים לאחר שנוצרה? אולי בגלל שהתרבות האמריקאית העוסקת ברעיון המשפחה בכל סרט או סדרה אפשרית, מצאה במשפחה הפיקטיבית הזאת הד לנושאים שתמיד העסיקו אותה. ארצות הברית הייתה עסוקה מאז הקמתה בניסיונות גירוש שדי העבר שלה. אבל השדים, כמו שדים, המשיכו לצוץ. דוגמה לכך אפשר למצוא בסצנה בסרט בה המורה של וונסדיי מראה בדאגה לאמה את הגיבורה האמריקאית שבתה בחרה כמשימה בית ספרית. בעוד שאר הילדים בחרו דמויות של נשיאים, בחרה הבת שלה דווקא בקרובת משפחתה, שנשרפה על המוקד כמכשפה במאה ה-17.

ציד המכשפות בארצות הברית הוא אירוע היסטורי שבו נרדפו נשים וגברים שנתפסו כשונים על ידי הקהילה. אולי יש כאן רמז לכך שארצות הברית, התופסת עצמה כנאורה, יכולה להיות די מפלצתית. בסרט, דווקא נציגי החוק והסדר, עורך הדין והשופט, הם שמנשלים את המשפחה מביתה החוקי. ניתן לומר אם כן שמשפחת אדמס מייצגת את הצד הפרוע והאהוב שאמריקאים אוהבים לאהוב, כמו גם את העבר האפל שלהם, שהם לא בדיוק מצליחים להשתחרר ממנו.

אנו מחלקים לכם כרטיסים זוגיים לסרט האנימציה "משפחת אדמס 2". למבצע הכרטיסים >> לחצו כאן