Seret מהעבר: 50 שנה למונטי פייתון והגביע הקדוש

כשחושבים על מותגים בריטיים מצליחים, נחשוב כנראה על הארי פוטר, ג'יימס בונד או קומדיות רומנטיות עם יו גרנט; רבים מאיתנו יצרפו גם את "מונטי פייתון". קשה להפחית בחשיבותה של החבורה הקומית הבריטית הזו לתפיסת האבסורד בחיינו, לעולם הקומדיה והתרבות בכלל; קשה לדמיין עולם שלא מכיר בעל פה דיאלוגים על תוכי מת או שירים אופטימיים על צליבתו של ישו; וקשה עוד יותר לחדש בדברים על משהו שנדמה שתמיד היה בחיינו.

אבל לפני 1975, ההצלחה של "מונטי פייתון" הייתה כבירה – אך לא מחצית ממה שהיא כיום. לשינוי ניתן לייחס כנראה סרט מונומנטלי אחד – הקומדיה "מונטי פייתון והגביע הקדוש" ("Monty Python and the Holy Grail"), שחוגגת בימים אלו 50 שנה לצאתה, כשהפכה ללהיט ברחבי העולם ובעיקר הוכיחה כי לא צריכים להיות נחמדים או נעימים כדי להצחיק.

אך כצפוי, כמו כל סרט גדול, "הגביע הקדוש" כמעט ולא ראה אור יום – למעשה, הוא קרה כדרך אגב. החמישייה הבריטית – ג'ון קליז, אריק איידל, גראהם צ'פמן, מייקל פאלין וטרי ג'ונס – וחברם העריק מאמריקה, טרי גיליאם, היו בהפסקה מצילומי התוכנית הנודעת שלהם ב-BBC, "הקרקס המעופף של מונטי פייתון", ויצאו כל אחד לעיסוקיו הפרטיים. ג'ון קליז מצא עצמו משיק את תוכניתו הנודעת "המלון של פולטי"; אריק איידל יצר את התוכנית "Rutland Weekend Television" – שממנה צמחה פרודיית הביטלס הנודעת שלו, "הראטלס" ("The Rutles") – והיה חלק משמעותי מימיה הראשונים של "סאטרדיי נייט לייב"; ואילו "שני הטרים" – גיליאם וג'ונס – חשקו בלביים סרט משלהם. במהרה, הבשילו התנאים לכך.

"זו לא הייתה החלטה שהתקבלה פה אחד לעשות סרט אחרי שהתוכנית שלנו נגמרה", אמר לאחרונה מייקל פאלין בריאיון משותף עם גיליאם ל-BBC, '"שני הטרים רצו לעשות סרט, ואני גם אהבתי מאוד קולנוע, אז זו הייתה נראית הדרך ההגיונית היחידה קדימה – לא לקבץ שלוש תוכניות לסרט אחד, אלא ליצור חוויה קולנועית אמיתית. שום תוכנית טלוויזיה אז, עד כמה שידוע לי, לא עברה למסך הגדול, אבל חשבנו שננסה ללכת בכיוון הזה".

ב"שלוש תוכניות בסרט אחד" מתכוון פאלין לסרט הקאנוני הראשון של החבורה – "ועכשיו למשהו שונה לגמרי" (”And Now for Something Completely Different") מ-1971, שהיה למען אוסף מערכונים ידועים מהתוכנית שנועד להכיר את היצירה של הפייתונים לקהל אמריקאי. גם אם היו כביכול חדשים לעולם הקולנוע, הניסיון הקולנועי של קליז וצ'פמן – שניהם תרמו לתסריט הסרט "The Magic Christian" ב-1969 – וניסיונו של גיליאם בבימוי קטעי אנימציה לתוכניתם המשותפת, הספיקו לחבורה להתפקס על הבחירה ב"גביע הקדוש" כדרך להמשיך את קיומם. אז איך קבוצה שהתמקדה ברגעי הנונסנס בחיי היום-יום של מעמד הפועלים בבריטניה בכלל הגיעה לאגדת המלך ארתור ואבירי השולחן העגול? התשובה מורכבת הרבה פחות משנדמה: "היינו חייבים לעשות משהו שיכלול את כולנו, כל השישה", אמר פאלין, "ואז אבירי השולחן העגול היה רעיון נהדר כי כולנו נוכל לגלם איזשהו אביר. בנוסף כל העניין של 'הגביע הקדוש' היה דבר שכולם שמעו עליו אבל אף אחד לא באמת הכיר לעומק, אז יכולנו ליצור איזה סיפור שנרצה סביב המסע למצוא את הגביע".

אז נושא יש, עכשיו צריך רק כסף – פשוט, לא? לא כשה-BBC משכו כל מימון לטאלנטים שלהם, כשהצעה לסרט על ימי הביניים עם כתוביות בשוודית כרפרנסים לסרטיו של אינגמר ברגמן וארנב רצחני פחות קרצה לתאגיד הוותיק. הפתרון? השקעות מחברים מפורסמים – לד זפלין, פינק פלויד ושלל חברות תקליטים, כולן מעריצות מושבעות של החבורה הבריטית.

באותה "שיטת מצליח" ישתמשו גם הפייתונים בסרטם הבא והשערורייתי הרבה יותר – "בריאן כוכב עליון" ("Life Of Brian") – כשלא אחר מהחיפושית לשעבר ג'ורג' האריסון, חבר קרוב של איידל ומעריץ ענק של החבורה, מימן את מרבית הסרט רק כי "רצה לראות אותו", במהלך שזכה לכינוי "כרטיס הקולנוע היקר בעולם".

עם שני הטרים בכיסא הבמאי ותקציב מזערי של 300,000 פאונד (בסביבות המיליון שקל של ימינו), יצאו לצלם הפייתונים בשלל היערות והטירות המפוארות שלבריטניה יש להציע, כי רצו – לדבריהם – "טקסטורות של החיים האמיתיים, כמו סרטיו של פאזוליני או ציוריו של ברויגל, ולא סטים עבשים כפי שהיה נהוג". אבל ההחלטה להישאר נאמנים למציאות עלתה לא פעם במחיר לא פשוט: כך, לא מעט טירות סקוטיות ביטלו את השתתפותן ברגע האחרון בצילומים, התקציב לא הספיק לסוסים עבור האבירים ומרבית מהחבורה שנאה לעבוד בתנאים שכאלו, תחת גשם מתמיד ובחליפות לא נוחות; צ'אפמן, שגילם את ארתור עצמו, סבל במיוחד – תנאי הצילום הגבירו את פחד הגבהים שלו ונטייתו לשכחה, מה שהוביל בדיעבד להחמרת האלכוהוליזם שלו (בעיה ממנה סבל מרבית חייו) כדי להישאר "באותה רמה כמו כולם".

אך מתוך החוסרים והבעיות נולדו הבדיחות האבסורדיות שהופכות את "הגביע הקדוש" ליצירת המופת שהוא: ביטולם של הצילומים בטירות רבות הוביל את החבורה לצלם בטירה קטנה יותר בסמוך לטירת סטירלינג הסקוטית הנודעת, וכדי לגרום לצופה לחשוב שמדובר בכמה טירות שונות – המבנה צולם כל פעם מזווית אחרת. המחסור בסוסים הוביל לאחת מהבדיחות המתמשכות הנודעות ביותר של הסרט – המלך ואנשיו דוהרים על האדמה, משל היו על הסוס, ומאחוריהם משרתיהם – מכים בחצאי קוקוס כדי ליצור קולות של רקיעות סוסים. באשר לצ'אפמן – בצל שלל הבעיות איתן התמודד, השחקן הצליח לגלם דמות רצינית לחלוטין – כשמסביבו נונסנס מוחלט; "הכל לגביו היה כה אמין", אמר לימים גיליאם.

שלל הצרות שעברו על הצוות כנראה השתלמו בצורה זו או אחרת – "הגביע הקדוש" היה לסרט הבריטי הרווחי ביותר באותה השנה, עם לא פחות מ-2 מיליון פאונד בריצתו המקורית בלבד. מה שנחשב לא פעם לאחד מסרטי הקומדיה הטובים ביותר אי פעם (והאהוב ביותר על אלביס פרסלי בשנותיו האחרונות) – עם רגעים שנותרו אייקונים עד היום, כדוגמת האבירים שאומרים "ני!" והאביר השחור נטול הגפיים – והוביל את השישייה לעוד שני סרטים גדולים, "בריאן כוכב עליון" ב-1979 ו"טעם החיים" ("The Meaning of Life") ב-1983, ולעיבוד תיאטרלי זוכה טוני, "ספאמלוט", שעיבד אריק איידל. צ'אפמן נכנע למחלת הסרטן ב-1989, בעודו בן 48 בלבד, ואילו ג'ונס נפטר מסיבוכי דמנציה לפני כ-5 שנים, אך ההשפעה של "הגביע הקדוש" מורגשת על הפייתונים הנותרים ועל העולם עד היום.

"אנחנו עשינו את ההחלטות – וזה דבר נדיר. מוזיקאים עושים את זה כל הזמן. קולנוענים לא", אמר לימים גיליאם והוסיף, "פתאום הבנתי שאני לא רק אנימטור, אני גם במאי – כי הקרדיטים 'אמרו' את זה; קיבלנו בעצם שליטה על האנושות". במובנים רבים, "הגביע הקדוש" הוא אכן הרבה יותר מצבר בדיחות מוצלחות – אלא יצירה עצמאית וסאטירית, שלא עושה חשבון למוסכמות פוליטיות וחברתיות, אך גם לא "דוחפת" את המסר שלה בפי הצופה. המסע התמים אך האכזרי שעוברים המלך ואביריו לא נכון רק ל-1975, הוא כנראה נכון למדי גם היום. "ההומור של מונטי פייתון הוא כל כך רלוונטי כי הוא על אנשים אמיתיים עם גישות ורעיונות אמיתיים", אמר בריאיון ל-BBC גיליאם, "ובריטניה והעולם הופכים עוד יותר ויותר לדמויות של 'הגביע הקדוש'". כל עוד זה נכון, סרטם של החבורה ימשיך לשגשג ולהיות רלוונטי.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן