אילם: ביקורת סרט

למרות ההצלחות הרבות בתחום הסדרות, בכל הנוגע לסרטי מקור נטפליקס מראה לנו עד כמה נמוך היא יכולה לרדת. הפעם היא מביכה את עצמה בסרט החדש "אילם". למרות הציפייה שהדברים אולי ישתנו לטובת נטפליקס הפעם, בכל זאת, הפקה שנוהלה על ידי דאנקן ג'ונס, הכישרון המבטיח מאחורי סרט המד"ב המצליח "ירח". למרבה הצער, למרות כל הציפייה, זה בסופו של דבר עוד סרט ריק מתוכן ש"ארוז יפה".

ג'ונס כבר הוכיח את עצמו כאחד שמסוגל לביים סיפור מדע בדיוני קצר בסרטים כמו "ירח" ו"קוד מקור", אבל הוא בודק את הגבולות של הסבלנות האנושית עם "אילם". לאחר 5 דקות של צפייה בסרט כבר הבנתי שהוא הולך להיות בלאגן אחד גדול. הוא סרט שמנסה לכוון אבל מפספס.

עם תסריט מטופש ודליל, שום קו עלילתי, ואוסף של דמויות לא מוסברות, כל מה שנותר לסרט להסתמך עליו זה הקישוטים שמסביב. לפעמים חוש הדמיון של ג'ונס בבניית עולם עובד. הוא ממלא כל פינה של המסך בגאדג'ט מגניב להסתכל עליו עד שלעיתים זה מרגיש אפילו די מאולץ. האסתטיקה שלו מזכירה מעט את "בלייד ראנר" יחד עם תלבושות שנראות כאילו נקנו במכירת חיסול של הפריטים מ"האלמנט החמישי". אפשר לומר שג'ונס בילה זמן רב כל כך בהצגת היקום הססגוני של הסרט שלו, עד שכשזה הגיע לשלב של הכתיבה, כל היצירתיות כבר "התבזבזה".

[*]

אלכסנדר סקארסגארד נוטש את הקול השוודי העמוק ומגלם את ליאו, ג'נטלמן מכת האמיש שאיבד את יכולתו לדבר לאחר תאונת שייט בילדותו. ישנה דרך לתקן את הסיבוך במיתרי הקול שלו, אבל האמונות שלו מונעות ממנו לעבור את הניתוח. הוא עובד בתור ברמן במועדון לילה כשלצדו חברתו האיראנית בעלת השיער הכחול, שעובדת במועדון ולפתע, ללא שום הסבר, נעלמת. הוא מחליט לצאת למסע מפרך בעקבות אהבתו האבודה. ככל שהסרט מתקדם, הסיפור של ליאו הופך להיות יותר אבסורדי ומגוחך. הוא נלחם ומביס אנשים שאמורים לפרק אותו בדו קרב, ללא כל רקע שניתן לנו על העבר שלו בלחימה. הסרט פותח באמרה האמישית, "בשביל לעצב את בני האדם לתבנית מסוימת, אלוהים קודם חייב להתיך אותם", בתור צופה שלוקחת כל פרט לתשומת ליבה, ציפיתי מהעלילה להתקדם בהתאם לציטוט ובאופן הגיוני הנחתי שהמסע של הדמות הראשית אמור לעצב אותה למשהו חדש עד לסוף הסרט, אבל נראה שלסקארסגארד חסר יותר מרק מילים. זה המשחק המשעמם ביותר שלו אי פעם ולמרות כל המאמצים להפוך את הדמות למורכבת יותר, כצופים כל שיש לנו להיאחז בו זה כמה מילים משורבטות על נייר והבעות הפנים המוגבלות מאוד של השחקן. לא ידוע אם זה בגלל התסריט, הבימוי או המשחק אבל ליאו לא נוהג לבטא יותר מדי ממה שהולך במוחו או בלבו, מה שמקשה אפילו יותר לדעת אם השינוי קרה וגם בהנחה שהוא השתנה באופן מסוים, ישנו ספק סביר שיכולנו לראות זאת באופן מובהק וברור.

אם תצליחו לשרוד מעבר לחצי שעה הראשונה, זה ככל הנראה בגלל שתי סיבות שגורמות לסרט להיות נסבל, לסיבות האלה קוראים פול ראד וג'סטין ת'רו (כן, זה שבדיוק התגרש מג'ניפר אניסטון). מאחר וסקארסגרד שכח את כישורי המשחק שלו על הסט של "שקרים קטנים גדולים", לא נותר דבר אחר להיתלות בו מאשר הצמד שמהווים את רוב השיח בסרט, כשהם מגלמים את האנטגוניסטים הראשיים. הם צמד של רופאים יוצאי צבא שקוראים אחד לשני "בייב" ו"מותק". לשניים יש כימיה מהנה שעמוקה יותר משני חברים טובים, באופן מוזר אך טוב. מערכת היחסים בין השניים היא מרעננת ומלהיבה. ההופעה הצבעונית שלהם היא אמנם החלק הטוב ביותר בסרט, אבל היא עדיין לא משמעותית מספיק בשביל להציל אותו מהאסון המוחלט שהוא.

"אילם" מנסה לספר סיפור מד"ב טרנספורמטיבי, אבל מתקשה למצוא את עצמו כשכל שהוא מתבסס עליו זה גיבור ריק מתוכן. המחסור בהתפתחות האופי של לאו הופכת את ההזדהות איתו לאורך המסע בחיפוש נאדירה לקשה. הבעיה העיקרית עם הסרט זה שהוא לא מנצל את כל הכלים שניתנו לו באף צורה בכדי לחדש משהו. העולם מרגיש ריקני והסיפור לא מצלח להחזיק אותו. תמיד אמרו לי שאם אין משהו טוב או חכם להגיד אז עדיף לשתוק, במקרה של הסרט הזה, גם זה לא בדיוק עזר.