אנולה הולמס 2: ביקורת סרט נטפליקס

לאחר הצלחת הסרט הראשון שעלה בזמן הקורונה בנטפליקס, עלה בענקית הסטרימינג סרט המשך ל"אנולה הולמס" בבימוי הארי בראדביר, המבוסס על סדרה בלשית לנוער (באותו שם) של הסופרת האמריקאית ננסי ספרינגר שיצרה את הדמות הראשית, בעוד הדמויות המרכזיות מבוססות על אלו שברא הסופר ארתור קונאן דויל בספרי שרלוק הולמס.

כבר מהסרט הראשון נראה כי מילי בובי בראון ("דברים מוזרים") הינה ליהוק מושלם לתפקיד אחותו הנבונה והמיוחדת של הבלש הידוע שרלוק הולמס: כריזמטית, מבריקה ומצליחה להצחיק. היא מתמודדת עם האתגרים בלהיות בלשית באנגליה הוויקטוריאנית – שכמעט שאין בה כבוד ליכולות של נשים, שלא לדבר על בני נוער שרוצים לעבוד כבלשים.

[*]

בסרט השני, המבוסס באופן רופף על סיפור אמיתי, הגיבורה נחושה לעזור לאנשים שאינם יכולים להרשות לעצמם להעסיק את אחיה הפופולרי (הנרי קאביל, "סופרמן חוזר"). היא לוקחת על עצמה תיק של נעדרת, שמתברר כתעלומה גדולה ומסובכת יותר – מחלה שהורגת את העובדות הצעירות במפעל גפרורים שבו אותה נעדרת עבדה. בעזרת דמויות מהסרט הקודם: שרלוק (אשר מקרה שהוא עצמו חוקר משתלב בזה של אנולה), אמם יודוריה הרדיקלית (הלנה בונהם קרטר האחת היחידה) ולורד טיוקסברי (לואי פרטרידג') אנולה מצליחה לפענח וחושפת מי אחראי לפגיעה בבנות הללו. הסיפור קצת מפותל, אם כי לא יותר מרוב עלילות סרטי המסתורין. התעלומה הסטנדרטית מוסברת היטב על ידי אנולה בשיחות (מוגזמות) שפורצות את הקיר הרביעי עם הצופים, לעיתים נראה כי בהן היא משקיעה אנרגיה לא פחות מאשר בפיצוח התעלומה. השחקנים מצוינים, אבל אנולה היא זו שלמעשה גורמת לסיפור לפרוח בזכות החן שלה. משעשע במיוחד לראות כיצד היא מנסה לפענח ומתקשה להבין את ההרגלים של אנשים "רגילים" שלא מבלים את כל זמנם בפתרון פשעים.

הסרט ההומוריסטי פונה בעיקר לצופים צעירים וזו כנראה הסיבה שהוא מכיל כמות ניכרת של אלימות ופעלולים, יותר מדי פעולה פיזית וסלפסטיק, בהתחשב באתגרים המחייבים הפעלת ניתוח והבנת הדברים הנסתרים מהעין שנדרשת להם אנולה. הסרט זורם באופן חלק יותר כאשר אנולה משתמשת בשכלה ולא באגרופיה. בכל אופן, תעלומת מפעל הגפרורים עם הנמרצות והסגנון העכשווי שאנולה מביאה איתה, היא בדיוק הניצוץ שהיקום של שרלוק היה זקוק לו.

ההרפתקה מהנה ומבדרת כמעט כמו הסרט הקודם, התלבושות התקופתיות מוקפדות והנופים המצולמים בו נהדרים. שמירת הקשר של הסרט עם קודמו גורם לתחושה שהזיכיון יכול היה לעבוד כמיני-סדרה, שהייתה ככל הנראה מוצלחת לא פחות בזכות הגיבורה החביבה. שווה להמשיך לצפות בסרט מעט לאחר הסיום הרשמי שלו, שם טמונה סצנה מעוררת חיוך שחובבי שרלוק יעריכו.