Seret מהעבר: עשור להקול בראש

קשה להאמין שעבר כבר עשור מאז יצא הסרט “הקול בראש” (Inside Out). מעבר להיותו אחת מהיצירות המבריקות ביותר של פיקסאר, השפעתו רחבה ומשמעותית – בהסבר ובהבנה שלנו את הרגשות והאופן שבו אנחנו פועלים, וביכולת שלו להנגיש זאת לילדים ונוער. מאז צאת הסרט הראשון, נראה שדיסני ופיקסאר שמו דגש על סרטים עם סיפורים אישיים ועמוקים יותר מבחינה רגשית, כמו “קוקו”, “נשמה”, “לוקה” ו”אדומה אש”. אף על פי כן, אף אחד מהם לא היה משמעותי כמו הסרט הזה. מה יש ב-”הקול בראש” שהותיר את חותמו על ליבנו?

הסרט מתמקד בריילי, ילדה בת 11 שעוברת עם משפחתה לעיר אחרת, מה שמערער את עולמה לחלוטין. אז אנו נכנסים לתוך ראשה, שם מתנהלים ומנהלים אותה חמש דמויות-רגשות דומיננטיות: שמחה, עצב, פחד, גועל וכעס. כאשר שמחה ועצב נזרקות החוצה בטעות ממרכז הפיקוד, הן יוצאות למסע בתוך התודעה של ריילי בניסיון לשוב חזרה.

את הדמויות דיבבו קומיקאים מוכרים כמינדי קלינג, ביל היידר ולואיס בלאק אך בראש ובראשונה הסרט שייך לשחקנית אחת שהיא חלק בלתי נפרד מהפרויקט – איימי פולר (“מחלקת גנים ונוף”), הלא היא ג’וי (שמחה). פולר היא קומיקאית ידועה, שהייתה בין היתר חלק מהקאסט הקבוע של תוכנית המערכונים SNL"". היא שיחקה בכמה קומדיות מצליחות עם חברתה טינה פיי, ודמותה האייקונית ביותר היא האם הצעירה והמגניבה של מלכת הדבורים בסרט “ילדות רעות”. דיסני ופיקסאר הכניסו את פולר לפרויקט כבר בשלבי הכתיבה, כדי לעצב את הדיאלוגים והטון של הדמות בצורה שתתאים לה. אין ספק שזה תרם לחידוד הדמות – דרך אותה תזזיתיות, אנרגטיות ואופטימיות שהיא מזוהה איתן.

לעומת אותה אנרגיה מתפרצת יש את עצב, דמות כחולה ומכונסת, אשר נכתבה בתחילה כבעיה שצריך “לפתור” – כרגש שמפריע לשמחה לנהל את העניינים. אך ככל שהתפתח התסריט, הבינו היוצרים שעצב הוא לא ניגוד לשמחה אלא מה שמאפשר לה להתקיים באמת. עצב מדברת את הקול של הפגיעות והכאב, אבל גם של הרכות וההכלה – ובעצם הופכת לאחת הדמויות הכי משמעותיות בסרט. מדבבת אותה הקומיקאית פיליס סמית’ (פיליס מ״המשרד״), שתרמה לדמות עומק רגשי ואנושי בשילוב נדיר של יובש, רוך והומור שקט.

מעבר לשתי אלו, אחת הדמויות הזכורות והאהובות ביותר בסרט הראשון היא בינג בונג – חבר דמיוני המשלב פיל, חתול וממתק ורוד. הוא חלק מילדותה המוקדמת של ריילי, ואחת הדמויות המרכזיות שפוגשות שמחה ועצב במסען בחזרה למרכז השליטה של התודעה. מעבר לתרומתו העלילתית, בינג בונג מסמל את אותם חלקים נשכחים בילדות שלנו – המשחקים, הפנטזיות, הדמיונות והחלומות. הדואליות שבין המראה הצבעוני לבין ייצוגו של אובדן הילדות יוצרת תוך דקות בודדות חיבור רגשי עמוק עם הצופים. כאשר בינג בונג נפרד מחברותיו למסע וגם מהקהל, הוא מבקש דבר אחד אחרון – שייקחו את ריילי לירח בשבילו. הבקשה הזו מתקשרת לאותן חוויות ילדות משותפות ולחלומה של ריילי להגיע לירח. דרך המשפט הזה, הוא מבקש שריילי תמשיך לחלום – גם כשהיא מתבגרת ומאבדת את זיכרונות ילדותה. "הקול בראש" נולד מתוך חוויה אישית של הבמאי פיט דוקטר, שעבר בילדותו דירה לעיר חדשה – חוויה שטלטלה אותו והשאירה בו חותם רגשי עמוק. שנים אחר כך, כשהבחין בשינויים בהתנהגות של בתו שהפכה למתבגרת שקטה ומסוגרת יותר, עלה בו הרעיון לבחון את מה שמתרחש “מאחורי הקלעים” של הנפש – ובעיקר בראש. תהליך הפיתוח של הסרט לווה ביועצים מתחום מדעי המוח והפסיכולוגיה, והוביל ליצירת דימוי קולנועי מורכב אך נגיש של חמש הרגשות המרכזיים שמנהלים את ריילי מבפנים. בשלבי הפיתוח הראשונים, הדרג הבכיר בדיסני חשש שהסרט מתוחכם מדי. אך בעקבות הצלחתו של הבמאי עם הסרט “למעלה”, הם החליטו לתת לו צ’אנס. רק לאחר ארבע שנות פיתוח התחילה העבודה המעשית על הסרט.

"הקול בראש" הגיע לאחר תקופה לא מוצלחת עבור פיקסאר, שלראשונה סרטיה לא זכו לאהדה גורפת של המבקרים. הוא שבר את הבצורת, זכה בפרס האוסקר לסרט המונפש הטוב ביותר, והתקבל באהדה עצומה – הן מצד המבקרים והן מצד הקהל, שהכתיר אותו כאחד הסרטים הטובים ביותר בתולדות פיקסאר. הוא שבר קופות בכל רחבי העולם ונכנס לרשימת הסרטים המכניסים ביותר של 2015 עם הכנסות של 857 מיליון דולר ברחבי העולם אל מול תקציב של 175 מיליון דולר.

בעקבות ההצלחה, דיסני הוציאה סרט המשך בשנת 2024 – שהפך במהרה לסרט האנימציה הרווחי ביותר אי פעם עם הכנסות עולמיות בסך 1.649 מיליארד דולר. הסרט ממשיך להתמקד בדמותה של ריילי, הפעם כמתבגרת, ומציג רגשות חדשים כמו חרדה, בושה, קנאה ועוד. הוא שמר על הטון והקונספט של הסרט הראשון, תוך הרחבת העולם – הן של ריילי והן של הדמויות במרכז הבקרה. מעבר לשני הסרטים, קיימים עוד שני פרויקטים בעולם של “הקול בראש”: הסרט הקצר “הדייט הראשון של ריילי?” שיצא ב-2015, זמן קצר לאחר הצלחת הסרט הראשון, והסדרה “סטודיו לחלומות” שמתמקדת באולפן החלומות שבראשה של ריילי – אותו מקום שקיבלנו אליו הצצה קומית במהלך שני הסרטים.

ניתן לומר שזה התחכום, הדיבוב, ההומור והסצנות הבלתי נשכחות שהופכים את “הקול בראש” לסרט אייקוני. הוא לא מרחם על הצופה, לא מלטף, ובכל זאת מצליח לגעת – ליצור חוויה רגשית שגורמת גם לאדם הציני ביותר להוריד את המגננות. הסרט לימד את דיסני ופיקסאר לא לפחד מרעיונות מסובכים, ואת הצופים – להבין משהו על עצמם, ובעצם על כולנו. עשור אחרי, נראה שהוא עדיין חי ופועם בליבם של ילדים ומבוגרים כאחד. אולי זו בדיוק ההוכחה לכך שרגש טוב לא נעלם – הוא פשוט משנה צורה, ומתבגר יחד איתנו.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן