בשם הבת: ביקורת סרט

מדינתנו חוותה, חווה ולצערי כנראה תמשיך לחוות פיגועי טרור. בפיגועים נרצחים ילדים, נשים וגברים חסרי ישע שכל עתידם לפניהם. אך מעבר לכך, במחי יד גם משפחותיהם עוברות טלטלה שחלקן לא צולחות ואף מתפרקות. מכיוון שזו מציאות בה אנו חיים ביום יום, חשוב להעלות את הזווית של המשפחות השכולות. הכאב, הסבל היומיומיים בהם הם עומדות והתמודדותן עם האובדן של יקיריהן לא נראו מספיק על המסך הקטן והגדול. ובתקווה ש"בשם הבת" יפתח פתח לסרטים נוספים מזווית זאת. ולא, זה לא קשור לפוליטיקה.

"בשם הבת" הוא סרט דרמה מותח שמתמקד בסיפורו של אב שכול. דרור (נתי רביץ) שכל את בתו בת ה-16 בפיגוע דקירה בו הוא היה נוכח ומאז חייו אינם חיים. חלפו מאז שנתיים אך הוא מתקשה להמשיך בחייו, בניגוד לאשתו ובנו. כשהוא שומע שעומדים לשחרר מהמאסר את המחבל שרצח את בתו, כחלק מעסקת חילופי שבויים, לבו נשבר. בעצתו של חברו ששכל את כל משפחתו בפיגוע ירי, הוא מחליט לתקן את המעוות, והוא יוצא לעשות צדק למען בתו. צדק שיאלץ אותו להתעמת ולהתמודד עם השדים מעברו. ההחלטה לעשות צדק עשויה לגבות ממנו וממשפחתו מחיר יקר. אך האם הוא מוכן לשלם את המחיר?

[*]

אי אפשר שלא לראות דמיון עלילתי לסרט הגרמני המצוין "משום מקום" (2017) בבימוי פאטי אקין ובכיכובה של דיאן קרוגר. ב"משום מקום", קטיה מאבדת את בעלה ובנה באמצעות אירוע טרור. לאחר שמערכת המשפט כושלת בהענשת הרוצחים, יוצאת קטיה למסע להבאת הצדק אל האור בכל מחיר. אמנם בסרט בו אנו עוסקים מדובר בגיבור ולא גיבורה ולכן עולם המושגים שונה במעט. אך בשניהם עוברת הדמות הראשית טלטלה קשה, ממנה קשה לה להשתקם. ולאחר שהם מבינים שהצדק מתמסמס (בגלל הממשלה במקרה של דרור ומערכת המשפט במקרה של קטי), הם מחליטים לקחת את החוק לידיים. בשניהם הם מודעים מראש למחיר שישלמו ועדיין הולכים לעבר הלא נודע רק כדי לתקן את העוולה שחוו יקיריהם. זהו סרטו הראשון של לירן שטרית שגם כתב את התסריט (יחד עם סתיו שליו) ובהחלט מסקרן לראות את סרטיו הבאים. מדובר בסרט קצר (בן 40 דקות) ולכן חסר בו מידע. מצאתי את חלק מהדמויות שסביב דרור עמומות. בנו מופיע לרגע קל באזכרה ונראה שהקשר בינו ובין הוריו אינו קיים כמעט כלל. גם אשתו של דרור (לירית בלבן) מורגשת מעט ופרט לאלכוהול ביום האזכרה, לא ניתן לראות את צורת התמודדותה עם השכול.

עם זאת, מצאתי את הקו עלילתי קולח והבימוי של שטרית רגיש ומיומן. נתי רביץ עושה עבודה נפלאה על הדמות. ניתן היה להזדהות עם הלבטים והאפלה שמכסה את נפשו. לטעמי תפקידו הדרמטי הטוב ביותר של רביץ, שעד כה לא לוהק לתפקידים מהסוג הזה, וחבל. מבין שחקני המשנה ראוי לציין את אברהם סלקטר שהצליח לגעת בנימי הלב בתפקיד קטן אך משמעותי. מדובר בסרט חזק ולא קל לצפייה. יש בו מספר סצנות קשות ומטלטלות. אחת הסצנות המצמררות היא סצנת פיגוע הדקירה שנראית כה מוחשית ומפחידה. ולמרות הכאב שהסרט מעלה, המסרים שהוא טומן בחובו הם חשובים וראויים.