לקראת פסטיבל דוקאביב: סקירות והמלצות סרטים

KIX

"KIX", סרטם של שני היוצרים ההונגרים הצעירים בלינט ריוויס ודוויד מיקולן מתעד את חייו של ילד ומשפחתו בבודפשט במשך 10 שנים, בהן הוא הופך מילד לגבר צעיר. זוהי יצירה דוקומנטרית שנכנסת "פנימה" לתוך הסיפור, ואינה משקיפה עליו מבחוץ. בתחילת הסרט, שומעים את קולו של ויקטור אורבן, נשיא הונגריה, המדבר על האתגרים הניצבים בפני הונגריה ה"מחודשת" תחת שלטונו. אורבן גם מופיע בסרט, ברגע בו גורל הגיבור הצעיר משתנה לעד.

זה אינו סרט פשוט לצפייה. הוא מתאר מציאות חיים קשה של אנשים שבקושי מצליחים להתקיים, שילדיהם חיים ברחוב הקשוח ומסגלים לעצמם את חוקיו. גיבור הסרט הוא ילד יפהפה וכובש לב בן 8 שהופך לנער אבוד, ההולך ומסתבך. הכמיהה שלו למגע עם מבוגר שיכול לראות ולהבין אותו בולטת ביחסים המיוחדים שנוצרים בינו לבין יוצרי הסרט התיעודי עליו.

בתחילת הסרט שואל היוצר את אחד מחסרי הבית בבודפשט מה חשוב יותר, גורל או רצון. תשובתו היא "גורל". ואכן גורלו של הילד נדמה צפוי מראש, למרות נקודות אור כמו יחסיו עם אחותו הקטנה ועם חברתו. אין כאן אמירה פוליטית חדה, אך עצם התיעוד של הונגריה של אורבן מנקודת המבט של אלו שגורלם לא שפר עליהם, רומזת על הביקורת של יוצריו על מערכות חסרות חמלה, שאינן מסוגלות או רוצות לעזור באמת לנזקקים. (יעל מאורר)

הסטונז ובריאן ג'ונס

דמותו הטרגית של בריאן ג'ונס, מייסד להקת ה"רולינג סטונז", מוצגת בסרט " הסטונז ובריאן ג'ונס" כבן להורים שמרנים שלא הצליחו להבין את בנם, גירשו אותו מביתם בגיל 17 ולא הכירו בגאונותו, גם כאשר הלהקה שהקים הגיעה לפסגות ההצלחה וההכרה. דרך קטעי ארכיון וראיונות, מצליח הסרט לשרטט דמות מורכבת של נער מורד, המנסה עם זאת לקבל את הערכת הוריו עד לסופו הטרגי בגיל צעיר.

רוח התקופה הסוערת של שנות השישים, תקופה בה המרד בסמכות ההורית והיציאה לחופשי מכל סמן של מהוגנות בורגנית היו מרכזיים, מתגלם בסיפורו של ג'ונס. מותו ב-1969 מסמל גם סופו של עידן. הסרט (הלא קצר) רצוף בקטעי ארכיון מהופעות של הלהקה בימיה הראשונים, ראיונות עם חברותיו של ג'ונס ועם אביו, המספר כיצד הפך בנו מ"ילד טוב" לנער פרוע ולא מתפקד. רק ממש בסוף הסרט, אנו שומעים קול אחר של האב, המביע חרטה על יחסו לבן הסורר.

בקטע ארכיון מאיר עיניים, שואל המראיין על כתיבת שירים ללהקה, וג'ונס מפנה אותו לג'אגר וריצ'רדס ככותבים היחידים, דבר שניכר שמסב לו אי נוחות גדולה. ג'ונס, מייסד הלהקה, הפך כמעט לשולי בתוכה, כאשר הכריזמה של ג'אגר והשיתוף בינו לבין ריצ'רדס האפילו עליו. ג'אגר אף מודה בכך שבשל הביישנות של ג'ונס, הוא לא העז להציע שירים שכתב והיה זה "חסר רגישות" מצדם שלא עודדו אותו יותר. זהו סיפור עצוב על כישרון מוזיקלי ענק, שאחראי להקמת אחת הלהקות המשפיעות ביותר במוזיקה הפופולרית, אם לא המשפיעה שבהן. הסרט עליו מומלץ לאוהבי הלהקה, ולמי שמתעניין באחורי הקלעים של העשייה המוזיקלית ובאנשים כמו ג'ונס, שגירושו מהלהקה שהקים היה עבורו גזר דין מוות. (יעל מאורר)

בילי ומולי: סיפור אהבה אחר

במרכז הסרט היפהפה והמרגש הזה נמצאת מערכת היחסים בין אדם לחיית בר שהגיעה לפתח ביתו, ונכנסה לליבו. הסרט מתרחש באיי שטלנד, מקום פראי ומרוחק, שבו הטבע הוא חלק בלתי נפרד מחיי היום יום של התושבים. בילי, גיבור הסרט, פוגש לוטרה קטנה שנראית במצוקה, ומטפל בה כדי לאפשר לה חזרה לחיים בטבע. בדרך, הוא נקשר בקשר עז אליה, ואף קורא לה בשם מולי.

שם הסרט באנגלית משחק על הדמיון בין המילה other (אחר) למילה otter (לוטרה) ובכך נרמזת ה"אחרות" של גיבור הסרט והקשר הבלתי רגיל שלו עם חיית הבר. הסרט מייצר אנלוגיה יפה בין הטיפול בחיית הבר לטיפול בילד, עד לרגע בו צריך ההורה להרפות ולתת לצאצא שלו ללכת לדרכו העצמאית. העובדה שלבילי אין ילדים, וזהו "החור בלב" שהוא ממלא על ידי טיפול במולי, מוסיפה עוד נופך מרגש במיוחד לסיפור האנושי היפה הזה.

זוהי הפקה של ה"נשיונל ג'אוגרפיק" וכיאה למותג, הצילומים בסרט עוצרי נשימה. אפשר ממש לחוש את הרוחות הסוערות ואת הגלים, ולהתפעם מהיופי הלא מרוסן של הטבע, מעל ומתחת למים. זהו סרט אוהב, בכל המובנים של המילה. יש בו הומור עדין, חמלה ואמפתיה והרבה הבנה. בעיקר של סוזן, אשתו של בילי, שמספרת את סיפורו, ושותפה למסע שלו. כפי שהיא אומרת בסרט, היא מעדיפה גבר אוהב ורגיש, מכזה שלא אכפת לו. לבילי אכן אכפת מאוד, והכנות הכובשת שלו מקסימה גם את הצופים. (יעל מאורר)

מושכת אש: סיפורה של אניטה פלנברג

על פאטי בויד כתבו ורבו החברים הטובים ג'ורג' האריסון ואריק קלפטון, הרמיוני פרת'ינגייל עודדה את דייוויד בואי לעסוק במוזיקה וג'יין בירקין הפכה את סרז' גינסבורג לשם עולמי – כל אלו ועוד רבות הן דוגמאות לכוחן של המוזות הנשיות בעולם הרוק הגברי של שתי המאות האחרונות, אך שם שלא נמנה מספיק עם אלו, למרות השפעתה העצומה על התעשייה ועל להקה אחת מוצלחת ביותר - "הרולינג סטונז" – היא אניטה פלנברג.

מי שהייתה לדוגמנית ושחקנית, שנולדה למשפחה גרמנית עשירה ברומא שאיבדה את כל ממונה במהלך המלחמה; בת זוגו של חבר הסטונס בריאן ג'ונס, שהתעלל בה רק כדי "לעבור" לידיו של חברו ללהקה קית' ריצ'ארדס, שנישא לה אך גם הזניח אותה בעודו מתקוטט עם שותפו ליצירה מיק ג'אגר על תשומת הלב ממנה. סיפורה הסבוך והטראגי של פלנברג מובא בסרט "מושכת אש: סיפורה של אניטה פלנברג, שיוקרן בדוקאביב ויגיע מאוחר יותר גם ל-yes דוקו.

סרטם של סבטלנה זיל ואלכסיס בלום עובר בין קולותיהם של מי שהכירו את פלנברג בחייה הסוערים, לתיעודים מצמררים שטרם נחשפו (לדוגמה, קית' ריצ'ארדס ממשיך לנגן בהופעה בעודו מתוודע למותו של תינוקו המשותף עם פלנברג), לכתיבה אוטוביוגרפית (שלא התפרסמה) של פלנברג עצמה, שמובאים כאן בקולה של השחקנית סקרלט ג'והנסון. "הם קראו לי מכשפה, זונה, רוצחת", אומרת פלנברג המדומיינת בראשית הסרט, ומאלצת את הצופים להתמודד עם המציאות המרה: עולם הזוהר ברובו אינו זוהר כלל, והגיבורים עליהם גדלנו ועודנו מעריצים נכוו בעצמם והחטיאו אחרים ממכונת הפרסום.

זיל ובלום אולי אינן מניחות לצופה להתרפק על העבר החמים, בכך שהן מטיחות בו את מכאובי חייה של פלנברג פעם אחר פעם, אך הן לרגע אינן מציגות את הדוגמנית/שחקנית כקורבן חסר ישע, אלא בוחרות בשיר קינה לאדם ייחודי, שלא נכנע לתכתיבים עוד מרגעיו הראשונים בעולם, ושהותירה את חותמה הגדול אך הנעלם על מוזיקת הרוק כפי שאנו מכירים אותה היום – ואולי כעת היא תזכה סוף סוף לעדנה, 7 שנים לאחר מותה. (דניאל עמיר)

ויוה ורדה!

שני העשורים האחרונים מסמלים – בעולם הקולנוע האירופאי – את פטירתם של גדולי הגל החדש הצרפתי בזה אחר זה (אלן רנה, קלוד שברול, ז'אן-לוק גודאר ועוד), ואיתם זיכרונות של מהפכה קולנועית עצומה, שספק אם תשוב. לא מעט דוקומנטריסטים מנסים להחדיר רוח חיים באותה מגמה קולנועית נושנה, וכך - לאחר "גודאר מאת גודאר", שניסה לפרק בשנה שעברה את דמותו המיתית של הקולנוען המתוסבך, זמן קצר אחרי מותו בגיל 91 – מגיע "ויוה ורדה!", שמנסה לעשות את אותו הפירוק לדמותה של אנייס ורדה שנפטרה לפני כ-5 שנים.

"ויוה ורדה!" מראש מגיע אל הצופה בעמדה נחותה מסוימת – הדמות בה הוא עוסק הייתה (ועודנה) גדולה מהחיים, פורצת דרך (במונחים תרבותיים, מגדריים, פוליטיים וכו') ובועטת, ואילו הצורה שבה הוא בוחר לעסוק בה נוטה לכיוון שמרני הרבה יותר – "ראשים מדברים" (ילדיה של ורדה, הקולגות שלה לאורך השנים) וסקירה היסטורית של התפתחותה כקולנוענית ודמות ציבורית.

עדיין, קשה להגדיר אותו כעוד דוקו קולנוע", ולו בזכות התעוזה שלו לקרוא מחדש את ורדה שכל כך הרבה חובבי וחובבות קולנוע אמנותי מכירים ואוהבים: לא עוד "סבתא" חביבה, אלא גאונת שיווק שיצרה לעצמה תדמית כדי להרים את עצמה מדיכאון קליני וחוסר מעש; לא רק נישואים "ורודים" לבמאי הביסקסואל ז'אק דמי, אלא מערכת יחסים מורכבת של אהבה, קנאה, שוני גדול וכאב משותף; לא זו העוסקת בנושאים "חמודים", אלא אקטיביסטית פוליטית מושבעת, שיצאה לתפוס אנשים לא "פוטוגניים" במשבר, הרבה לפני שעמיתיה למקצוע התעניינו בכך. במילים אחרות, "ויוה ורדה!" היא מחווה שלפעמים נכנעת לתכתיבים, אך רוב הפעמים לא, ליוצרת שהייתה בדיוק כזו. (דניאל עמיר)