רק אלוהים סולח ביקורת סרט

Only God Forgives Movie Review

רון פוגל על "רק אלוהים סולח":
"דיויד לינץ' בבנגקוק"

סרט ארכיון שתף/י

משחק ריאן גוסלינג, כריסטין סקוט תומאס במאי/ת ניקולס ווינדינג רפן

מתח/פעולה

ביקורת סרט לרק אלוהים סולח מאת רון פוגל | מבקר קולנוע בכיר

ציון המבקר

"יצירת מופת"

דירוג הגולשים

ראית את הסרט? העבר/י את העכבר ודרג/י!

5/10

היכן תצפו?

בקולנוע

52.4% בבית

38.1% לא אצפה

9.5%

שלח/י

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

סרטו החדש של הבימאי הדני ניקולאס וינדיג ראפן גרר אחרי תגובות משני סוגים כשהוקרן בפסטיבל קאן האחרון: קריאות בוז מחרישות אוזניים וגם מחיאות כפיים וקריאות התפעלות. לאחר צפייה ב"רק אלוהים סולח" מובן מדוע סרט יכול לקרוא תגובות כה שונות. יהיו כאלו –כמוני-שיראו בסרט יצירת מופת מטלטלת ומכאיבה לחושים ויהיו כאלה שיראו בסרט תעלול קולנועי חלול וזול.עלילת הסרט מספרת את סיפורם של שני אחים הסוחרים בסמים בבנגקוק ומנהלים מכון לאגרוף תאילנדי (מואי תאי) בעקבות אירוע מצמרר מגיעה לעיר אימם של השניים וגם בלש משטרה מסתורי נכנס לתמונה . בתפקיד האח הצעיר ריאן גוסלינג. את האם מגלמת השחקנית קריסטין סקוט תומס שלשם שינוי אינה משחקת בת אצולה נפוחה מחשיבות עצמית אלא דמות שמזכירה את האם העומדת בראש משפחת הפשע בסרט "ממלכת החיות". דמותה של תומס גם נדמית כפאם פאטל מהגיהינום. היא מזכירה חלק מהדמויות הנשיות בסרטיו של דיוויד לינץ'-על סף ההיסטריה ומרושעות עד העצם.

הדמות המעניינת ביותר בסרט היא של מפקח המשטרה התאילנדי שהוא מעין אל נקמות מודרני והמושג "עין תחת עין" לפושעים שהוא לוכד מקבל משמעות הרבה מעבר למטבע הלשון המוכר. כדי לבלבל לחלוטין את הצופה ולהשאיר אותו באווירת החלום השורה על מרבית הסרט יפצח הבלש הקשוח בשירה מתקתקה כמיטב המסורת התאילנדית מיד לאחר שקיצץ תרתי משמע פושע מקומי בעזרת חרבו הנדמית כגרסא התאילנדית לחרב סמוראים. לבלש יש בת והיא מהווה את נקודת החום האנושי היחידה בגיהינום עלי אדמות שבו מבוססים גיבוריו של ראפן.אבל כל השחקנים והעלילה הינם רק רקע לעולם החזותי המופלא שבורא ראפן בבנגקוק של מטה –של מאורות הסמים ומכוני הליווי ומועדוני הלילה. מי שאהב את סצנות החלום של הסוכן קופר ב"טווין פיקס" צפוי למעדן אמיתי. ראפן מצלם עולם שכולו אדום וכחול קרים ומנוכרים ,עולם של אפילה וצללים עולם שנדמה כוויזואליה הנגזרת ישירות ממוחו הקודח. מי שמחפש תסריט מדוקדק ודמויות בעלות רקע נהיר ימצא עצמו מאבד עניין בסרט עוד בתחילתו .

הדמויות כמעט שאינם מדברות ובעזרת מוסיקה מאיימת וסצנות כמעט דוממות מגיע סרטו של ראפן לרמת מופשטות שכמעט אין לה אח ורע בקולנוע בימינו . למופשטות שכזו הגיע ג'ים ג'רמוש בסרטו עוכר השלווה, "גבולות השליטה". מעודד לראות בימאי מצליח שלא מוכר נשמתו לשטן ההוליוודי ודווקא לאחר ההצלחה של סרטו הקודם "דרייב" (שיתוף הפעולה הראשון עם גוסלינג) בוחר לנפק סרט שהינו על גבול הקולנוע הניסיוני. זהו בוודאי סרטו הפחות קומוניקטיבי של ראפן והוא מאתגר גם את מעריציו המושבעים.מעניינת מאד היא בחירתו של ראפן בבנגקוק כאתר התרחשות סרטו. הקולנוע התאילנדי מאופיין בדגש על אלימות מחוסרת רסן המשולבת עם הגיגים רוחניים (כמו בסרט המצוין "הדשוט" ) ראפן הידוע באלימות שבסרטיו החל לנוע עוד ב"דרייב" לכיוון ההגותי יותר של הסקאלה ובנגקוק עיר המקדשים והלכלוך והאורבנייה האפילה מספקת לו את הבסיס המושלם לניסיונו לפצח את צפונות הנפש האנושית.שמו של הסרט מתייחס למוגבלות הנפש האנושית. אין סליחה ואין כפרה מצד האדם על חטאים ועל מעשים רעים והעונש מוגש קר ובמזומן. גוסלינג שעושה רושם שהוא היחד החש חרטה על מעשיו מחפש את הסליחה אצל חברתו אצל אימו ואף אצל נציג המשטרה אבל כמו שהוא ילמד - בעולמו הקר והמנוכר של ראפן מי שסולח אם בכלל הוא רק אלוהים.

רון פוגל | מבקר קולנוע בכיר

עמוד הסרט תמונות מהסרט הוסף/י ביקורת!

שתף/י