תוצרת אמריקה ביקורת סרט

בשנת 2014 הבמאי דאג לימן וכוכב הקולנוע טום קרוז שתפו פעולה לראשונה בסרט העתידני בשם "קצה המחר", שזכה לביקורות טובות אבל לא היה להיט בקופות. שתוף הפעולה השני שלהם מגיע לבתי הקולנוע בישראל חודש וחצי לפני יציאתו בארה"ב. הפעם הסרט רחוק מהפנטזיה הקודמת. הוא מבוסס על סיפורו האמיתי והלא יאמן של בארי סיל, האיש שסובב על האצבע הקטנה שלו את ה-CIA, הבית הלבן, הרשות למאבק בסמים וגם את פבלו אסקובר. טום קרוז משתחרר מתפקידי גיבור העל בסרטי שוברי קופות לסוגיהם ומגלם בן אנוש, שהחליט בשלב כלשהו בחייו שנמאס לו מהשגרה ומתחשק לו לעשות משהו אחר, קצת גדול מהחיים וגדול עליו.לימן לא מאכזב, ומספק סרט קצבי וסוחף, עם שפע של רגעים מותחים, מצחיקים, דרמטיים וגם קצת סאטירה, אך לא מורכבת ועמוקה מדי כדי לא להבריח את קהל ההמונים. אני רק יכול לדמיין את המעדן הקולנועי האמיתי שמרטין סקורסזה ("הזאב מוול סטריט") ואפילו בריאן דה פלמה ("פני צלקת") היו רוקחים מהעלילה המופלאה הזאת. כרגע אנחנו מסתפקים במוצר הוליוודי מבדר וקליל המיועד לקהל קצת יותר בוגר שרוצה לראות את קרוז בסרט פעולה שעלילתו מורכבת יותר מ"המומיה" או מסרטי "ג'ק ריצ'ר" ו"משימה בלתי אפשרית". בארי סיל, למי שלא שמע על האיש והאגדה, היה טייס של חברת תעופה מסחרית. הוא הרגיש שחוק בעבודה, אך המשיך לעבוד כי החובות הלכו והצטברו וגם עסק ההברחות שלו שגשג מהצד, עד שיום אחד סוכן סמוי של ה-CIA פונה אליו עם הצעה שאי אפשר לסרב לה. להתחזות למבריח סמים, לחבור לקרטל מדיין הידוע לשמצה בקולומביה שעומד בראשו פבלו אסקובר (שחזר לתודעה לאחרונה בסדרה "Narcos" בנטפליקס), להבריח נשק וסמים במטוסים בחברת תעופה במימון ה-CIA אל תוך תחומי ארה"ב, לרכוש את אמונם ובסופו של דבר להפיל את הקרטל.סיל נהנה מכל העולמות: המדינה מממנת לו עסק פרטי, הוא מקבל תשלום מהמדינה וגם מקרטל הסמים, ומהר מאד הוא הופך גם למבריח נשק כאשר המדינה מציעה לו לספק נשק למורדים. הוא מוכר אותם לקרטל ומגלגל לכיסו מאות מיליונים נוספים. עם הכסף מגיעות גם הצרות, והמשחק המשולש שהוא יצר במו ידיו מתגלה כמלכודת דבש שעלולה להטביע אותו ואת כל הסובבים אותו. קרוז, שמאז הסרט "כאריות לכבשים" בשנת 2007 לא השתתף בדרמה רצינית, מתאמץ קצת יותר מדי ומשתלט על הסרט כולו. על אף שהעלילה מספרת את סיפורו של בארי סיל אנחנו עדיין צופים בסרט בכיכובו של טום קרוז, אולי כוכב הקולנוע הגדול האחרון בעולם, ולמופע של קרוז יש יתרונות וחסרונות. היתרון הגדול הוא שקרוז נראה ממש מאושר מהדמות ומהעבודה על הסט. מזמן הוא לא נראה כל כך חי ובועט, במיוחד אחרי שצפינו בו בתחילת הקיץ ב"מומיה" שהתחושה הייתה שהוא פועל על אוטומט. יתרון נוסף הוא שקרוז חולה על מטוסים ובשנים האחרונות הסצנות שבו הוא מטיס או מתרסק עם מטוס הם תמיד חגיגה לעיניים. בסרט הזה יש כמה סצנות מוצלחות כאלו. החיסרון הגדול הוא שעל אף שהסרט מתאר את סיפורו של בארי סיל, קשה להתנתק מהעובדה שמגלם אותו טום קרוז, שעושה תפקיד גדול מהחיים, שזה נפלא לסרט פעולה, אבל פחות לדרמה שבה הגיבור צריך להיות אנושי ולחשוף לעיני הצופים עוד כמה רבדים.דאג לימן הוא במאי שחקנים בעייתי והוא אפילו לא מנסה לשלוט בקרוז, לכן לא פלא שהתפקיד המעולה האחרון של קרוז היה בסרטו של פול תומאס אנדרסון "מגנוליה" בשנת 1999. הנוכחות הדומיננטית של קרוז מגיעה על חשבון מורכבות העלילה ופיתוח הדמויות ושלל הרבדים החברתיים והפוליטיים שיכלו להפוך את הסרט לרלוונטי לתקופה שאנחנו חיים בה. אנחנו מקבלים כיף של סרט שבו קרוז נותן הופעה סוחפת, אבל לא יותר מזה.