הנוקמת ביקורת סרט

"הנוקמת", סרטו של מרטין קמפבל ("קזינו רויאל"), בהפקת אבי לרנר ובועז דווידזון, נקרא באנגלית "בת החסות", וזהו שם מתאים יותר לתיאור הדינמיקה המרכזית בסרט. המחפשים עוד נקודה ישראלית בסרט ימצאו אותה בתפקיד קטן של אורי פפר כאיש אבטחה. זהו סיפורה של אנה (מגי קיו, "אי האשליות", "מפוצלים"), ילדה וייטנאמית שגדלה להיות מתנקשת בינלאומית עבור בצע כסף. בסצנה הפותחת, בסמטה גשומה בווייטנאם, המזכירה קצת את המרחב העירוני בסרטו האייקוני של רידלי סקוט, "בלייד ראנר", אנחנו מתוודעים למודי (סמואל ל. ג'קסון) שמוצא את אנה ולוקח אותה תחת חסותו. בסצנה הבאה, 30 שנים אחרי האירוע הזה, אנחנו רואים את אנה המתנקשת חסרת הפחד, שעובדת עם מודי. הילדה הפכה לאישה יפה וקטלנית. ממש בדומה למהלך שמתבצע בסרטו של נבות פפושדו "מילקשייק אבק שריפה".הדינמיקה בין המתנקש המבוגר לבת חסותו הצעירה דומה ליחסי אב-בת. אנה דואגת לבריאותו של מודי, מחליפה איתו עקיצות מלאות חיבה, ובשלב מסוים בסרט היא מעידה עליו שהוא לא רק הציל את חייה, אלא נתן לה חיים. הסרט משחק בצורות שונות עם הרעיון של לקיחת חיים ונתינת חיים. צמד הגיבורים נוטלים חיים של אנשים על בסיס קבוע, ומרוויחים מכך הרבה מאוד כסף. אבל האם הם מייצגים רוע חסר אבחנה או משהו אחר? מי ה"טובים" ומי ה"רעים" בסרט? בדומה לסרטים רבים אחרים, בהם העולם המוסרי של הדמויות אינו נורמטיבי, התשובה לא כל כך פשוטה. העלילה של "הנוקמת" מלאת תהפוכות ומותחת מאוד את גבולות האפשרי. אם נבחן את האפשרות לכמה מתהפוכות העלילה בסרט, נגלה שלא קיבלנו הסבר מספיק (ולפעמים לא קיבלנו הסבר כלל) לסיבות להתרחשות. הרבה פעמים נותר הצופה עם סימני שאלה גדולים לגבי ההסתברות של האירועים המוצגים בסרט לקרות ביקום ה"ממשי".למרות שזה לא סרט גיבורי על, היכולות שמופגנות על ידי אנה ומודי הן בהחלט מעל לגבולות האנושי וכך גם מה שקורה להם במהלך הסרט מצריך הרבה השהיית אי אמון של הצופים. הסרט מהדהד סרטים אחרים שעסקו בנושאים דומים: מ"לאון" הצרפתי שהציג לעולם את נטלי פורטמן בתור בת החסות של המתנקש המבוגר, ל"להרוג את ביל" בו אומה תורמן משחקת מתנקשת שיש לה גם צדדים "רכים" יותר באישיותה, לסרטי פעולה סטייל ג'יימס בונד שביים קמפבל בהם הגיבורים מחליפים דברי שנינה זה עם זה בעודם מנסים לחסל אחד את השני. האלמנטים האלה קיימים ב"מתנקשת". אנה, המתנקשת חסרת הפחד היא גם אישה מתוחכמת ומעודנת שבבעלותה חנות לספרים נדירים בלונדון . באחת הסצנות בסרט, היא חוזרת לחנות ומדברת עם החברה שלה, שעובדת בחנות ושמרה לה על החתול בזמן שאנה הייתה עסוקה באחת ממשימות החיסול שלה. הן מדברות על הלקוחות בחנות והחברה אומרת: "לפעמים בא לך להרוג אנשים כאלה". נראה שאין לה מושג שזה בדיוק מה שעושה אנה.היחסים של אנה עם מייקל רמברנדט (מייקל קיטון, "בירדמן") הלקוח המסתורי שצץ לפתע בחנות שלה, שיתגלה שיש לו קשר לתעלומה המרכזית שהיא מנסה לפתור, גם הם מותחים את גבולות האפשרי. רמברנדט הוא דמות המקבילה הגברית לתחכום ולשנינות של אנה. היחסים ביניהם אינם בדיוק משכנעים, ונראה שהם נמצאים בסרט בשביל לספק זווית אחרת לדמות הלא מוסברת מספיק של אנה. בעוד אפשר להבין את מסירותה לאיש שהציל את חייה, אין הסבר למשיכה שלה לרמברנדט, המבוגר ממנה בשנים רבות, חוץ מאשר יכולתו לצטט שירה. האם היא מבינה מיד שהביקור שלו בחנות אינו מקרי? הסרט לא מבהיר את הנקודה הזאת. הסצנה במסעדה בה הצמד יורה מילים שנונות בקצב אוטומטי בעוד משהו אחר קורה מתחת לשולחן הייתה יכולה להיות יותר אפקטיבית אם היינו מאמינים לרגע ב"מערכת היחסים" הזאת."הנוקמת" עשוי במקצוענות, מצולם יפה ומתהדר בשחקנים טובים. הוא נע בצורה נאה בין הלוקיישנים הציוריים שלו, קצבי, ולא משעמם לרגע. אבל לקראת סופו, הוא מנסה לספק הרהורים פילוסופיים על מהות הרוע בעולם ועל הרצון לכפר על פשעי העבר. מכיוון שלא באמת קיבלנו הצצה לנפשן של הדמויות העיקריות שלו, הניסיון הזה לא באמת משכנע. אפשר לומר שהגיגים כאלה שמענו כבר בסרטים רבים. "הנוקמת" אינו מחדש את הז'אנר. הוא סרט קיץ קליל וככזה הוא עושה את העבודה.