יאיר הוכנר ביקורת

מוות על הנילוס | Death on the Nile

מאת יאיר הוכנר | מבקר ראשי ז'אנר מתח/פעולה שחקנים גל גדות, אנט בנינג, ארמי האמר, קנת בראנה, טום בייטמן | במאי/ת: קנת בראנה

ציון המבקר

"אלגנטי וצונן"

דירוג הגולשים

ראית את הסרט? העבר/י את העכבר ודרג/י!

7.2/10 24 הצבעות

מדד הגולשים מורכב משילוב של הדירוג הממוצע של חברי המועדון בעת כתיבת ביקורות גולשים ביחד עם הדירוג הממוצע הכללי/ישיר (הדירוג הפתוח לקהל הרחב, המתאפשר בעמודי הסרטים). * לדירוג חברי המועדון משקל רב יותר.

אף אחד לא דמיין שהגרסה הקולנועית החדשה ל"רצח באוריינט אקספרס" תהפוך לשובר קופות עם הכנסות של מעל 300 מיליון דולר, אבל זה בדיוק מה שקרה לעיבוד של קנת בראנה משנת 2017 , אותו לא רק ביים, אלא גם כיכב בו. אולי אסופת השמות של השחקנים זוכי הפרסים של הסרט עזרו לתוצאה הנוצצת, האלגנטית והקצת מפוהקת להיות להיט בינלאומי: פנלופה קרוז, וויליאם דפו, ג'ודי דנץ', ג'וני דפ, גוש גאד, דרק ג'קובי, מישל פייפר ודייזי ריילי - כולם בסרט אחד. וכך, עוד לפני מגפת הקורונה והרבה לפני שערוריית הסקס והקניבליזם של ארמי האמר, ולפני הראיונות המביכים בעיתונות של מכחישי הקורונה לטישה רייט וראסל ברנד, צולם סרט המשך. הבלש הרקול פוארו, יציר דמיונה של הסופרת אגתה כריסטי, הוכיח שהוא עדיין יכול למשוך המונים אל אולמות הקולנוע, וכך בסוף 2019 הסתיימה הפקת "מוות על הנילוס" עם צוות שחקנים נוצץ לא פחות. לצד ארמי האמר ("קרא לי בשמך"), לטישה רייט ("הפנתר השחור") והקומיקאי ראסל ברנד אפשר למצוא את גל גדות, המועמדת לאוסקרים אנט בנינג, אמה מקי ("חינוך מיני") רוז לסלי ("משחקי הכס"), סופי אוקונדו ("הוטל רואנדה", "ראצ'ד"), ג'ניפר סונדרס ("פשוט נהדרת") והקומיקאית דון פרנץ ("פרנץ & סונדרס"). לעומת הגרסה הראשונה מרובת כוכבי קולנוע הפעם לוהקו כוכבות טלוויזיה בריטיות אהובות וכמה כוכבות עולות בשמי הוליווד. אבל אז הגיעה הקורונה. הסרט שהיה צריך לצאת ב-2020 נדחה ונדחה עד שיצא רק עכשיו למסכים, פברואר 2022. גם הפעם העיבוד הקולנועי של בראנה עשוי באלגנטיות וגם הפעם התוצאה מפוהקת ואף מנומנמת ורק כאשר גיבורינו עולים על הספינה, הסרט תופס תאוצה. הפעם בראנה ניסה להעניק מורכבות של הבלש הכל יכול, פוארו. מורכבות שהוא לא הצליח לספק בסרט הראשון שתבהיר לצופים למה לפוארו יש שפם והוא מתנהג ומתנהל כפי שהוא. חופש אמנותי ביצירת אדפטציה הוא טוב ויפה, אבל גם הפתיחה והנעילה פרי ראשו הקודח של בראנה לא ממש תורמים - לא לדמות ולא לסרט. למי שלא קרא את הרומן המקורי, או צפה בעיבודים הקולנועיים והטלוויזיונים עם אלברט פיני, אלפרד מולינה ודיוויד סשה, הרקול פוארו, הבלש המפורסם בעולם, נהנה מחופשה במצרים, כאשר הוא פוגש את לינט, יורשת עצר צעירה שגנבה לג'קלין חברתה הטובה ביותר את הארוס שלה. פמלייתה של לינט מורכבת מאנשים שלכל אחד יש סיבה טובה מאוד לא לחבב את המיליונרית הנאה. אליהם מצטרפת בהפתעה החברה שנבגדה. כאשר כולם שטים על ספינה אחת במורד הנילוס, ברור שטוב לא יצא מזה. הרי לא סתם לסרט והספר קוראים "מוות על הנילוס". על אף שלל הבעיות של הסרט, אורכו המתיש - 127 דקות - עם פתיחה וסיום מיותרים שלא תורמים מאומה לעלילת הסרט ולדמותו של פוארו, עדיין התוצאה מצליחה לעורר נוסטלגיה לתקופה שלא תחזור. קשה להאמין שהאולפנים בהוליווד יחזרו להשקיע בהפקות תקופתיות גדולות ומרהיבות לאור הכישלונות הגדולים של "סיפור הפרברים", "סמטת הסיוטים" וההצלחה המינורית של "מוות על הנילוס". כמו בסרטים האחרים, גם בסרט זה יש תחושה של קולנוע שקפא בזמן שאולי לא נראה שוב בסדר הגודל הזה לעולם. כתוצאה מכך, יש בסרט סוג של תמימות, שמפצה על הבימוי נטול ההשראה ועל היומרנות המגוחכת של בראנה לגלם בלש בלגי תוך כדי ניתוח דמותו באופן רדוד כפי שהוא עושה. מפצים צוות שחקני המשנה סביבו, שנראה שכולם נהנים לגלם דמויות ניהיליסטיות וציניות. כאשר הסרט סוף כל סוף תופס תאוצה, גם מהנה לצפות בהתפתחות העלילתית של הפרשה. בספק אם נזכה לצפות בעיבודים קולנועיים נוספים של ספריה של אגתה כריסטי בשנים הקרובות ולכן ולמרות הכל מדובר בבידור בוגר, קליל וגם אם רחוק משלמות הוא ראוי לצפייה על המסך הגדול.