שמיים וארץ ביקורת סרט

זוכרים את "השמינייה"? "סברי מרנן"? "הפיג'מות" ו"שמש"? בכולן לקח חלק הבמאי והתסריטאי רובי דואניאס. לכן מפתיע לגלות שדווקא סרט הביכורים שלו הוא דרמה קטנה המתמקדת בעיקר בשני שחקנים. לא רק שמדובר בניסיון ללכת נגד הציפיות, אלא גם במהלך שלוקח את כל מה שהבמאי הצטיין בו ומניח אותו בצד. דואניאס מוסר את מושכות התסריט לרינת לוי-טנג'י (שזהו סרטה הראשון כתסריטאית) ולארז תדמור (שזהו סרטו העשירי כתסריטאי), והשניים מגוללים מעין גרסה של "אדיפוס המלך" דרך עיניהם של זוג הורים ישראלי.נדמה שחייהם של אביב ומאיה ברגר (תום אבני והילה סעדה) הם דוגמה ומופת למשפחה ישראלית מוצלחת ואוהבת. הכל משתנה ביום קיץ אחד, כאשר בנם הקטן והאהוב, רוי (שרון ברק), כמעט הולך לאיבוד. בעקבות האירוע רוי עובר סדרת בדיקות רפואיות שחושפות כי חייו נמצאים בסכנה וכי הדרך היחידה להציל אותו היא לחשוף סוד שהמשפחה כלל לא הייתה מודעת לקיומו. זוג ההורים יוצא למסע להצלת בנם, אבל בדרך הם מגלים עליו ועל עצמם יותר מכפי שרצו לדעת. בדומה לטרגדיות קלאסיות, גם כאן הגילוי אינו רק פתרון לתעלומה אלא עונש בפני עצמו. ככל שהדמויות מתקרבות אל האמת, הן נאלצות להביט במראה שממנה נמנעו במשך שנים ולהעמיד הכל בסימן שאלה: האהבה של מאיה לאביב ואפילו האהבה של ההורים לילדם. הסרט משתמש במבנה של דרמה משפחתית ובקצב שמזכיר מותחן, אך בליבו הוא מתגלה כמסע שובר לב, חסר כל תקווה, שבו המציאות השברירית מורכבת הרבה יותר מכפי שנדמה בתחילתו.מבעד להיותו טרגדיה יוונית קלאסית, ניכר שהיוצרים מאוד רצו להפוך את הסרט למותחן מורט עצבים. חצי השעה הראשונה של הסרט, שבנויה על קצב מהיר ומספר מכובד של תפניות מהירות בעלילה, מצליחה להדביק את הקהל על הכיסא ולגרום לו לנחש מעט מה עומד לקרות בקרוב. האמת אולי כן תפתיע חלק מהצופים, אבל גם תוביל לעוד נושא כאוב שצוות היוצרים מבקש לגעת בו. אך בעוד שלא נרגענו מאותה תפנית, אנחנו לוקחים פנייה שמאלה ומגיעים לעוד נושא כאוב שהיוצרים נוגעים בו רק מעט. כאן אנחנו מגיעים כבר לבעיה העיקרית של הסרט. יותר מדי נושאים כאובים, פחות מדי זמן להתעמק בהם ובחירה בז׳אנר שלא שייך לעלילה. בנקודה זו נדמה שהתסריטאים הובילו את הסיפור לסמטה ללא מוצא, וכל ניסיון לחלץ ממנו מוצא נוסף רק פוגע באמינותו. המסע הסוחף שהקהל מצפה לקחת בו חלק מאבד את הכיוון והופך למגוחך. גם כאשר עולות סצנות הכתובות היטב, נדמה שהקהל כבר מתקשה לשמר עניין ואף מאבד בהדרגה אמון ביוצרים. הנושאים שרינת לוי-טנג’י מבקשת לעסוק בהם הם אמיתיים, כואבים ורלוונטיים להפליא, אך התחושה היא שהם נותרים ברמת הרעיון בלבד, מבלי להתפתח לכדי עומק רגשי מלא או חוויה דרמטית של ממש.בעיה נוספת היא הליהוק. השחקנים לא מתאימים לתפקידים שלהם. ראשית, נדמה שהרופאים בסרט לא למדו משחק ונתלשו מהמציאות בשביל לדקלם עשרות מונולוגים רפואיים. שני הכוכבים של הסרט תום אבני והילה סעדה נראים ומתנהגים כמו זוג דוגמנים גדולים מהחיים בסרט שאמור להיות קטן וריאליסטי. אבני נראה משועמם וחסר כל כריזמה. ברגעים המעטים שבהם הוא נדרש להפגין מעט אנרגיות, הוא גולש למשחק מוגזם המזכיר אופרת סבון. הילה סעדה ("להיות איתה", "מלכת היופי של ירושלים"), שהיא שחקנית נהדרת הן בדרמה והן בקומדיה, פשוט לא מתאימה לתפקיד שמחייב אותה להיות שחקנית אופי ברמה של רונית אלקבץ. בעיה נוספת היא הפסקול. המוזיקה מרגישה תלושה, מעין מוזיקת הרגעה לשינה שאפשר למצוא ביוטיוב, והמיקס, שמגביר אותה ביחס לדיאלוגים של השחקנים, אינו עושה עם הסרט חסד.עם כל הכבוד לאבני וסעדה, שני הכוכבים האמיתיים של הסרט הם שני הילדים שמניעים את העלילה. שרון ברק, בן 12, שובר לבבות בתפקיד הבן שנקלע לסיטואציה ההזויה. ברק הוא ליהוק נהדר ונראה שבמעט מאוד זמן הוא מצליח להראות את הרגשות המעורבים שרוי חווה במהלך הסרט. דניאל ניזרי, בן 13, מגלם את בנימין, דמות שמופיעה לקראת אמצע הסרט. למרות שיש לו זמן מסך מצומצם, הוא מצליח להקרין כריזמה באפס מאמץ. על אף כל הבעיות שהסרט מציג, הסצנה האחרונה בהשתתפות ניזרי, שבה הוא מביט כמעט ישירות אל המצלמה, הצליחה להוריד דמעה בקרב הקהל וגם אצל כותב שורות אלו.