שירת סרטני הנהר ביקורת סרט

"שירת סרטני הנהר", המבוסס על רב-המכר בשם זה של דליה אוונס, הוא סרט שמשחק בכמה חזיתות. מצד אחד, זוהי דרמת מתח המתחילה במקרה מוות מסתורי של צ'ייס אנדרוס, (האריס דיקינסון,"מליפיסנט: אדונית הרשע", "משולש העצבות"), כוכב פוטבול בעיירה דרומית שבה כולם מכירים את כולם. אנשי העיירה בטוחים שהוא נרצח על ידי קאיה קלארק, הבחורה המתגוררת לבדה בבית לב הביצה (דייזי אדגר-ג'ונס, "אנשים נורמליים"). אבל תעלומת הרצח היא לא באמת העניין המרכזי בסרט. כפי ששמו מעיד, זהו סרט על הטבע, החייתי והאנושי כאחת. אדגר-ג'ונס מספקת כאן תצוגת משחק נפלאה ומאופקת, שמעבירה היטב את העוצמות הרגשיות השקטות של הדמות.במישור הנוסף שלו, "שירת סרטני הנהר" היא דרמה רומנטית. הסרט מציג שתי מערכות יחסים עם שני גברים שנדמים הפכים גמורים: טייט, ה"גבר הטוב" שתומך בגיבורה מאז היו ילדים (טיילור ג'ון סמית, "פשע אמריקאי") לעומת צ'ייס, ה"גבר הרע", שהיא מואשמת ברצח שלו. למרות שנדמה בתחילה שיש כאן סיפור על הגבר המושיע לעומת הגבר המתעלל, מצליח הסרט להראות גוונים מורכבים יותר ביחסים בין גברים לנשים. גם דמותו של האב המתעלל של הגיבורה (גארט דילהאנט, "12 שנים של עבדות") שעשוי במבט ראשון להיתפס כמפלצת, מוצגת כקורבן של נסיבות חיים ושל פוסט-טראומה לא מטופלת. הסרט נפתח בצילום יפהפה בו הצופים עוקבים אחר מעופה של ציפור העפה בשמי הביצה ולאט לאט נפרסים בפניהם המרחבים היפים והמסוכנים של הטבע הפראי אך גם המיושב הזה. המתח בין הטבע שאינו מבוית לבין החיים של האנשים בעיירה, שרואים במי שחי בתוך הביצה כעוד חיה פראית, אולי ה"חוליה החסרה" בין הקוף לאדם, הוא במרכז הסרט. הצילום המרהיב של פולי מורגן מכניס את הצופים לתוך העולם הזה, שיש לו חוקים משלו, שהבנתם חיונית גם לפתרון תעלומת הרצח. גיבורת הסרט היא חוקרת טבע וציירת מחוננת, והציורים היפהפיים המוצגים בסרט גם הם חלק מתחושת המקום שהסרט מפליא לתאר.כסרט על עיירה (פיקטיבית) בדרום האמריקני, הוא מצטרף לשורה של סרטים שמציגים את הדרום כצד ה"אחר" של אמריקה: פראי, אפל, יצרי ורצחני. אמנם "שירת סרטני הנהר", שלא כמו סרטים בסגנון "חצות בגן הטוב והרע" אינו מציג אלימות גרפית, אבל יש בו יותר מרמז לגזענות המובנית נגד שחורים, לחשדנות כלפי כל מי שנתפס כ"אחר", ולאכזריות שמופנית כלפיו. זהו סיפור חניכה נשי, שמתמקד בדמות ילדה, נערה ואישה לא שגרתית, שננטשה על ידי אמה, אביה, אחיה ואחיותיה, ונשארה לבדה בבית מבודד בלב הביצה. את דמותה כילדה מגלמת השחקנית הצעירה גו'ג'ו רגינה בתפקידה הקולנועי הגדול הראשון, בכישרון רב. הסרט מציג עולם בו אף אחד אינו דואג לילדה הנטושה, חוץ מבעלי החנות האפרו-אמריקאים שמבחינים במצוקתה ועוזרים לה כמיטב יכולתם. אפשר לשאול מהי הסבירות שילדה תשרוד עשר שנים לבדה מבלי שגורם רשמי כלשהו ינסה להתערב. בסרט, לעומת הספר, הנוכחות של עובדים סוציאליים או רשויות אחרות רק נרמזת. כך גם הדרכים בהן שורדת הילדה אינן מפורטות כמו במקור הספרותי.אבל זהו אינו באמת סרט ריאליסטי, אלא סיפור על כוחו של הרצון האנושי להתמודד עם מכשולים כמעט בלתי אפשריים. האם יכולה ילדה נטושה שאינה יודעת קרוא וכתוב להפוך לסופרת המתעדת את הטבע המקיף אותה ואותו היא מבינה אינטואיטיבית? על פי האגדה האפלה שטווה הסרט, התשובה לכך היא כן. הסרט מצליח לרוב לגרום לצופים לשמוט את הספקנות וסוחף אותם לתוך הסיפור המרגש של הילדה והנערה האבודה שאנו רוצים כל כך בטובתה.בתחילת הסרט, כאשר היא מוכנסת לתא בכלא, רואה גיבורת הסרט חתולה ומשכנעת אותה להיכנס לתוך התא. ברור לצופים שזוהי נערה המתחברת בקלות עם בעלי חיים וליבנו נמס. הווייס-אובר בקולה מספר לנו על חוקי הטבע, והיחס למוות בתוך הביצה כהמשך החיים, כדבר טבעי שיש לקבלו. בסוף הסרט מקבלת האמירה הזאת ממד נוסף ומספקת לצופים יותר מאשר עוד פתרון תעלומה בלשית בסרט מתח שגרתי.