הבמאי רובן אוסטולנד נע ביצירותיו תמיד בין הדרמטי לציני ולסאטירי. הוא גם מתבל את סרטיו במסרים חברתיים ודן באלו שיש להם למול אלו שאין להם. אוסטלונד מושפע מגדולי במאי הקולנוע ומצליח בסרטו האחרון, "משולש העצבות", ליצור סרט המהווה נסיעה מהנה ומספקת ברכבת הרים שנדמה ואיבדה לחלוטין את בלמיה. כשצפיתי בסרט לראשונה בפסטיבל קאן האחרון הערכתי את הבמאי על תעוזתו ועל אי התפשרותו על המסרים שלו. היה לי ברור כי סרטו יזכה ב'דקל הזהב'. צפייה שנייה בסרט בפתיחת פסטיבל ירושלים האחרון רק אישרה את תחושותיי.כהרגלו שואל אוסטלונד שאלות על היררכיה חברתית ועל יחסי הכוח בחברה המערבית. אם ב"כוח עליון" המבריק הוא בחן גבריות וב"הריבוע" המונומנטלי הוא הציג את עולם האומנות הפריבילגי במערומיו, ב"משולש העצבות" הוא בוחן את עולם הדוגמנות המשמש כמראה לחברה שטחית ואז זורק (תרתי משמע) את גיבוריו הדוגמנים להפלגה של עשירים ומפורסמים. הפלגה שתאפשר לנו לדון ביחסי עשירים מול עניים. לי אישית ממש לא משנה שאוסטלונד מעתיק /לוקח/שואל מלינה ורטמילר ובמיוחד מסרטה "סחף חושים". הוא אמנם מאמץ את רעיונותיה של ורטמילר, אבל מוסיף להם עוצמה ומפגן סאטירי שמנפק כמה מסצנות היפות והלא קלות לצפייה בסרט.
פרסומת
כבר בתחילת הסרט מציג אוסטולנד את אחורי הקלעים של תעשיית האופנה ומבהיר לצופים מניין הגיע שמו של הסרט. לאחר פתיחה קצרה ומושחזת זו נפגש הצופה עם שניים מכוכבי הסרט הדוגמנית בעל השם הגנרי יה-יה, (שרלבי דין הנהדרת, בעצמה דוגמנית לשעבר שהלכה לעולמה לאחרונה בגיל 32 בלבד), וחברה הדוגמן היפיוף קארל (האריס דיקנסון). הם נפגשים לארוחה במסעדה ורבים מי ישלם את החשבון. ויכוח תמים על פניו, אך הוא בעצם לב ליבו של הסרט העוסק ביחסי כוח ובמשחקי שליטה.המערכה השנייה מוצאת את בני הזוג היפהפיים בלב ים באמצעו של שיט תענוגות עם עשירי העולם עם צוות גדול בבגדים מטופשים שנחוש לשרת ולרצות אותם. צוות האנייה מלוהק להפליא כולל וודי הרלסון כקפטן השיכור תמידית והשחקן זלטקו בוריץ' כמיליונר רוסי (גם ב-"2012" הוא גילם בערך את אותה דמות). ההפלגה ההזויה בוניית התענוגות מהווה את שיאו של הסרט, כולל סצנה שלא תסולא בפז של ארוחה חגיגית בזמן סערה. ארוחה שהזכירה סצנה מתוך "טעם החיים" של מונטי פייטון. אוסטולנד מזגזג בין דרמה לבין סאטירה מושחזת שהופכת לעיתים פשוט לקומדיה מטורפת, אבל ניתן לחוש כי הוא כל הזמן מכוון למשלים ונמשלים שאומרים בפשטות כי רצוי שהפריבילגים יכירו בכך שגם אלו שאין להם הם בני אדם ולא רק מכונות שנבראו כדי לשרת.
נכון ש"פרזיטים" הקוריאני עסק גם הוא ביחסי עשירים ועניים, אולם סרטו של בונג ג'ון הו היה רציני עם נגיעות ציניות ואף משעשעות. נדמה שאוסטלונד הולך מן הציני והמקברי אל הרציני. הוא הופך את "פרזיטים" על פניו. כביכול משעשע את הצופים, אך מתחת לכל השעשוע מסתתרת אפלה גדולה שמאיימת לבלוע את הצופה.חלקו האחרון של הסרט (ולטעמי המוצלח פחות) יתרחש כהמשך ישיר לארוחה שנחגגה עם הקפטן בליל הסערה. כדי לא לפגום בהנאת הצופה כדאי לא להסגיר 'דבר מחלק זה של הסרט. אציין רק כי הוא הדידקטי ביותר ואף הפשטני ביותר במסריו. שימו לב לשחקנית הנהדרת דולי דה ליאון בתפקיד אביגיל המנקה שעולה לגדולה."משולש העצבות" לא מפסיק להפתיע ,לתעתע ולבלבל. זהו סרט פרוע וכאוטי של במאי שבניגוד לתזזיות המצלמה שלו יודע בדיוק מה הוא רוצה לומר וגם משאיר הרבה חומר למחשבה לצופה. בעיניי אוסטלונד הולך ומשתפר בכל יצירה קולנועית שהוא מביים ואני כבר לא יכול לחכות לסרטו הבא, שיעסוק ככל הנראה בטיסה שבה מערכת הבידור לפתע תפסיק לפעול. רוצו לראות את "משולש העצבות", לא תתחרטו.
סרט טוב מאוד, מהסוג שרוצה לומר אמירה על העולם, ומשתמש בעלילה כדי לעשות זאת. לא כל אחד יהנה ממנו. בכל מקרה עשוי מצויין, מומלץ. ראיתי לפני 3 חודשים ונזכרתי בו כעת.
שלח/י
וודי הרלסון
האריס דיקינסון
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות