הסקנדל ההוליוודי התורן הוא המפגש בין אחד הבמאים הוויזואליים התובעניים של דורנו, אלחנדרו גונסלס איניארטו (זוכה האוסקר על בימוי הסרטים: "האיש שנולד מחדש" ו"בירדמן") ועם האייקון הקולנועי שמבקרי הקולנוע אוהבים לשנוא, השחקן והמועמד לשעבר לאוסקר - טום קרוז. התוצאה הייתה חייבת להיות אירוע קולנוע מרתק וגדול מהחיים, "דיגר" בהחלט מכוון לשם. מדובר ביצירה שאפתנית שיש לה המון, אבל המון מה להגיד על המציאות האקולוגית והפוליטית של המאה ה-21 דרך פריזמה של סאטירה שחורה ועוקצנית. אבל זהו סרט הרבה יותר גדול מסאטירה קומית אפלה. מדובר בסרט על איך אומנות משמשת גם כתרופה לעולם דואב ולאנשים הזקוקים לבידור כדי לשכוח את צרות היום. העומס הזה דורש מהצופה תשומת לב מלאה, וגם אם הסרט היה זקוק להידוק והתוצאה אינה חפה מפגמים, עדיין מדובר ביצירה נדירה מסוגה שכדאי לראותה על גבי המסך הגדול.התסריט, שנכתב בידי איניארטו יחד עם צוות שכולל עוד ארבעה כותבים ומשתפי פעולה, מציג קשת רחבה של רעיונות נוקבים על תאוות בצע, קפיטליזם דורסני ואחריות אישית קולקטיבית. הדמות המרכזית, דיגר רוקוול - טייקון נפט נרקיסיסטי שמוביל לאסון סביבתי קטסטרופלי - נבנית ברבדים שונים המזכירים קלאסיקות סאטיריות גדולות ובראשן את סרטו המופתי של סטנלי קיובריק, "דוקטור סטריינג'לאב, או: איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה". הכתיבה של התסריט אינה מתנצלת ואינה מנסה ליפות את המסרים שלה, היא מטיחה אמת לא נעימה בפרצופו של הקהל, תוך שהיא משלבת בין דיאלוגים מושחזים לבן רגעים תיאטרליים שבהם גבולות המציאות מטשטשים.
פרסומת
איניארטו מוכיח שוב את שליטתו המוחלטת במרחב הקולנועי וביכולת לייצר דימויים בלתי נשכחים. הבימוי שלו מטעין כל פריים בטון דרמטי סוחף, כשהוא מנצח על מהלך נרטיבי מורכב שלוכד את הצופה מהרגע הראשון. האיזון שהוא מנסה ליצור בין דרמה אינטימית לספקטקל ראוותני דורש יד שיודעת את העבודה, וברוב הזמן איניארטו מצליח להחזיק את המושכות באומץ. הבמאי לא חושש להוביל את השחקנים שלו ואת הקהל אל תוך מחוזות אפלים, גם כשנדמה שהבלילה שבה עורבו יחדיו הצגה, חזרות, מציאות, סיפורים אישיים ונרטיבים מדיניים ולאומיים, מתחילה לקרוס תחת כובד משקלו. הסרט מנסה לבטא זאת גם מבחינה עיצובית ויזואלית. אין ספק שהעבודה המוקפדת של מעצבי התפאורה דניס גאסנר ודייוויד ג'ונסון יוצרת עולם שלם שמרגיש חי, מוחשי ובעל אסתטיקה ייחודית בכל שוט. הם מצליחים לייצר מרחבים סגורים ופתוחים, המאפשרים לעלילה לזלוג בין הבדיה למציאות, ולהעניק לסרט תחושה של מונומנטליות אומנותית שמעצימה את חוויית הצפייה בסרט בקולנוע.ההופעה של טום קרוז בתפקיד הראשי היא ללא ספק אחד אחת הסיבות לרעש שהסרט הזה מעורר כי אם זה היה שחקן אופי כמו לאונרדו די-קפריו או כריסטיאן בייל ולא כוכב שוברי קופות כמו קרוז, כנראה הזעם שהסרט מעורר בארה"ב לא הייתה פורץ. קרוז משיל מעליו את פרסונת גיבור האקשן הקלאסי ומספק הופעה טוטלית, פרועה ומלאת מחויבות בתור אנטי-גיבור שנוי במחלוקת. הוא משתמש בכל כישרונו ובאומץ די נדיר לבנות דמות ממגנטת מצד אחד וגם דוחה ומעוררת סלידה מצד שני. כזו שמצליחה לרתק את הצופים אל מסך גם ברגעים הקשים ביותר לצפייה. הוא מתמסר לחלוטין לתפקיד הלא שגרתי והאמיץ שראוי לכל שבח, אין ספק שהוא נושא על כתפיו חלק ניכר מהסרט. הליהוק של קרוז אינו רק גימיק, אלא דיון מטא-קולנועי על הצורך של האנושות ב"גיבורים" מגלומניים שיושיעו אותה מהאסונות שהם עצמם ייצרו.
את קרוז עוטפים קבוצה של שחקנים מוכשרים, רבים מהם היו גם מועמדים לאוסקר כמו: סנדרה הולר ("אנטומיה של נפילה", "פרויקט הייל מרי"), ג'ון גודמן ("בארטון פינק", "ביג לבובסקי") וריז אחמד ("צלילי מטאל"), מייקל סטולברג ("יהודי טוב") וג’סי פלמונס ("בוגוניה"). השילוב של שחקני האופי המשובחים מעניקים לסרט עומק נוסף. גודמן מביא איתו נוכחות הומוריסטית מאיימת וסמכותית כנשיא החולני של ארה"ב, בעוד אחמד מגלם את המדען שמזהיר מפני האסון המתקרב שעלול להחריב את העולם. הולר מגלמת את אחותו של דיגר רוקוול, כאן ישנה אכזבה רצינית, כי השחקנית הגרמניה המעולה לא זוכה לדמות משנה בעלת בשר תסריטאי שמייצר קונטרה מול ההופעה הפרועה והאנרגטית של קרוז. לחסד זוכה ג'סי פלמונס עם מונולוג שמופיע לקראת סוף הסרט אותו הוא מבצע בצורה מושלמת. דמויות המשנה בסרט סובלות ממחסור בעומק מה שלא מאפשר לכל השחקנים המעולים הללו למצות את מלוא הפוטנציאל, בעיקר בזכות המבנה התסריטאי שיפתיע את הצופים.אבל יותר מהכל "דיגר" הוא לא סרט שבו הגיבורים מתמודדים עם האסון שהם יצרו, ועם המציאות הממשית. הסרט בורח אל ייצוגים של המציאות - בנייה של נרטיבים חדשים של המציאות, פרופגנדה ותעמולה שתסתיר את גודל האסון, אל יחסי ציבור מעוותים מלאי שקרים. הסרט מציג עולם שבו המציאות האקולוגית הפכה כה קטסטרופלית, עד שבעלי הכוח וההון מעדיפים לחיות בתוך סימולציה פנטסטית שהם יצרו. האומנות בסרט זה אינה רק "תרופה", אלא גם מנגנון הכחשה. הסרט מעמיד במרכזו את הפרדוקס של המאה ה-21 שבו בשם הקפיטליזם האנושות מכלה את המשאבים של כדור הארץ בשמו של "החלום האמריקאי", תוך מודעות מלאה. לכן גם מאוד אירוני ואף מגלומני שסרט הוליוודי עתיר תקציב ($125 מיליון) המופק על ידי אולפני וורנר מבקר את הקפיטליזם הדורסני, כאשר הוא בעצמו תוצר של קונצרן כלכלי דורסני.הטרגדיה הפוליטית שהסרט מציג אינה שמורה רק לארה"ב; היא משקפת את דפוס הפעולה של מנהיגים פופוליסטיים ואוליגרכים ברחבי העולם - החל ממיליארדרים אמריקאים ועד למנהיגים פוליטיים שחשים כי גורל המדינה כרוך בגורלם האישי. כמוהם, דיגר רוקוול מונע מאגו ומרירות, ומוכן לראות את העולם נשרף סביבו ובלבד שלא יודה בכישלונו. מי היה מאמין שהאיש ו"המשימה הבלתי אפשרית", טום קרוז שרגיל כל כך להציל את המצב יחליט יום אחד לגלם סבא זקן ומריר שמחריב את העולם וגם את חייו שלו, בדיוק כמו איזה מולטי-מיליונר אחד שהוא גם ראש ממשלה שקוראים לו נתניהו. הקהל שיבחר להיסחף אחרי היצירתיות האמיצה והלא שגרתית של איניאריטו יחשוב שהוא צופה במסע קולנועי מרתק ומלא תעוזה. אחרים אולי ילכו לאיבוד בתוך השאפתנות של יוצרו ויצירתו ולא יבינו על מה כל הרעש.
אני לא יכול לתאר סרט דומה לו, אין מילים שיכולות להסביר בכלל וטוב שכך, כי מדובר בקולנוע טהור וגדול מהחיים. ממליץ לא לקרא כלום על הסרט, לקחת שעתיים הפסקה מהחיים ולהכנס לאחת החוויות הכי גדולות שצפויות לכם אי פעם.
שוב דבר שאכתוב לא יכול לתאר מה שקורה בסרט וגם בטריילרים לא מרכים לכם כלום בגלל ספוילרים. רק אכתוב שזה סרט על אדם שלא לוקח אחריות וגורם מגדל קלפים עולמי להתמוטט. טירוף מוחלט מהתחלה ועד הסוף. סרט ענק, קולנוע טהור.
צפיתי בדיגר בהקרנה מוקדמת לפני שבוע והוא לא יוצא לי מהראש. יצירת אמנות פסיכית, ענקית, שאפתנית, מדהימה. סרט שיש בו תפניות מפתיעות שבאמת גורמות לך להפסיק לנשום. טום קרוז בתצוגת המשחק הכי טובה שלו אי פעם. סרט שראוי לכל אוסקר אפשרי, קולנוע שהוא אמנות טהורה. יצאתי עם כך כל הרבה מחשבות ובעיקר רצון לצפות בו שוב ולפענח את כל השכבות שלו. חובה לכל שוחר קולנוע.
"יצירה שאפתנית"
שלח/י
טום קרוז
ג'סי פלמונס
סנדרה הולר
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות