עלי ג'י: אני מי? ביקורת סרט

עשרים שנה לאחר שהגדיר מחדש את גבולות המתיחה הקולנועית, חוזרת הדמות האיקונית מ"המופע של עלי ג'י" של הבמאי והיוצר הנועז והמבריק סשה ברון כהן ("בוראט"), ומעלה את השאלה אם ההומור הבוטה שלו עדיין מצליח לעבוד על המסך הגדול בעידן הפוליטיקלי קורקט כיום. הסרט "עלי ג'י: אני מי?" בוחן כיצד פרחח בריטי בור וחסר מודעות עצמית מתמודד עם מציאות פוליטית ותרבותית המאופיינת בקיטוב קיצוני ובטירוף של עידן הרשתות החברתיות. ברון כהן, הלוקח על עצמו לראשונה את מושכות הבימוי, לצד צוות תסריטאים מנוסה, מציב את גיבורו במרכזו של מסע קומי שמבקש לחשוף את הצביעות והדעות הקדומות המאפיינות את השיח הציבורי המודרני, תוך שילוב בין מבנה עלילתי למאפיינים מעולם התיעוד והסאטירה.העלילה מתניעה כאשר כוכב הטלוויזיה לשעבר עלי ג'י, שנשכח כמעט לחלוטין מתודעת הקהל ושקוע בעוני, נדרש למצוא מקור הכנסה מהיר עבורו ועבור בת זוגו ההרה ג'ולי. בעקבות תפנית אבסורדית הכוללת הצעת עבודה שמתקבלת באמצעות פקס מיושן, השניים מוצאים את עצמם בארה"ב, שם עלי מנסה לזכות מחדש בתהילה, והזוג מסתבך במזימה רווית תהפוכות. במרכז העלילה ניצב המפגש של עלי עם דמויות קיצוניות משני צדי המפה הפוליטית האמריקאית, הכולל עימות עם דמות ליברלית מתחסדת ודמויות ימניות אגרסיביות המנסות לבלום את הפרובוקציות שלו. בסצנות השיא של הסרט, קשה להאמין מה גרמו לאנשים קיצוניים לעשות, בזכות עבודה הפקתית מאתגרת ומורכבת. התסריט מייצר שרשרת של התנגשויות פרועות בין תמימות מזויפת לציניות ממסדית, ומציע מצע עשיר לביקורת חברתית נוקבת, אם כי לא כל חלקי העלילה מצליחים לשמור על אותה רמת עניין. מבחינת איכות המשחק, סשה ברון כהן מפגין שוב שליטה מרשימה באלתור ובגילום דמויות שונות, תוך שימוש באיפור ובתחפושות מורכבות, כשהוא מגלם לצד עלי ג'י גם את מדריך הלחימה הישראלי, ערן מורד, ואת האקטיביסט הליברלי ד"ר נירה קין-נדג'וצ'לו. לצדו בולטת במיוחד השחקנית והקומיקאית מורגנה רובינסון ("הווינדזורים") המגלמת את ג'ולי ברגישות קומית שמצליחה לעגן את הטירוף סביבה במידה מסוימת של אנושיות ורגש. הכימיה בין השניים מייצרת כמה מהרגעים הלבביים ביותר בסרט, ומעניקה נקודת איזון מול הכאוס של הדמויות האחרות המאכלסות את המסך לאורך המסע המטורף.הסגנון הוויזואלי של הסרט משלב בין צילום קולנועי מלוטש לבין תצוגות של סרטוני רשת קצרים, ומעיד על ניסיונו של היוצר להתאים את השפה הקולנועית להרגלי צריכת התוכן של העשור האחרון. עם זאת, השימוש המופרז בצילומים אנכיים, המדמים סרטונים שצולמו בטלפון נייד, הופך למעיק. הסרט מתאפיין בקצב מהיר ובמעברים חדים בין מתיחות רחוב מאולתרות לסצנות מבוימות, שמאפשרות לברון כהן להשתולל במגוון דרכים ואירועים. פסקול המשלב שירי היפ-הופ ופופ קצביים משתלב היטב באנרגיה הפרועה של הסרט, ותורם לתחושת המהירות והזרימה, גם כאשר העלילה מאבדת מעט מכיוונה. לצד כמה רגעים מבריקים שמזכירים את ימיו הגדולים של ברון כהן, הסרט סובל גם מבדיחות שלא פוגעות במטרה. לא פעם נדמה שהיוצר נשען יתר על המידה על הצלחות העבר, כשהוא מפנה את תשומת הלב לעבודותיו הקודמות וממחזר רעיונות שכבר השתמש בהם. ברגעיה הטובים, הסאטירה קולעת למטרה ומספקת פאנצ'ים מבריקים, אך ברגעים החלשים יותר, ההומור נשען על גרוטסקה מוגזמת ומאמץ יתר שאינו מצליח להצחיק. חוויית הצפייה נעה בין פרצי צחוק מזדמנים לבין תחושה מסוימת של עייפות מול שטיקים מוכרים וממחישה עד כמה קשה לחדש בז'אנר שהנוסחה שלו נשחקה מאז פריצתה של הדמות לתודעת הקהל הרחב.לסיכום, מדובר ביצירה המיועדת בעיקר למעריציו של ברון כהן ולחובבי הומור פרוע, בוטה וחסר מעצורים, שמוכנים להשלים עם חסרונותיו לטובת רגעי ההברקה שהוא מספק. חשוב לציין שהסרט אינו מיועד לכל אחד, וההומור הפרובוקטיבי שלו עלול להרחיק צופים שאינם מתחברים לסגנון הזה. הסרט מומלץ למי שמחפש שחרור קליל לצד סאטירה פוליטית מוחצנת. אף על פי שלא מדובר באחד מהישגיו הקומיים הגדולים של היוצר, הסרט עדיין מספק בידור משוגע ומשעשע לפרקים, גם אם תרומתו לנוף הקומדיות העכשווי נותרת צנועה.