הסודות של אבא ביקורת סרט

זיכרון הוא דבר חמקמק; זיכרון השואה עוד יותר. לכן, היכן שעדויות חסרות ורק מילים נותרו לתאר את מה שאירע באירופה לפני כ-80 שנה, האנימציה היא כלי שימושי וחשוב שמעביר את אותן תחושות אימה, חשש ואמונה בצורה אקספרסיבית ומוחשית - למרות מה שמקובל לחשוב. באופן זה, נדמה שבשנים האחרונות יותר ויותר יצירות על השואה משתמשות באנימציה או מונפשות לגמרי – "שרלוט", אודות הציירת היהודיה שרלוט סולומון; "איפה אנה פרנק" של ארי פולמן; ויצירות קצרות מקומיות, כגון "פרדי היקר" ו-"מכתב לחזיר".כעת, גם הרומן הגרפי של הקריקטוריסט הוותיק מישל קישקה, "הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא", עובר את טיפול האנימציה והופך ל"הסודות של אבא" (“My Father’s Secrets”), שעלה לאקרנים לאחר שזכה בפרס בחירת הנוער בפסטיבל קאן האחרון והשתלב לתוך מערכות החינוך הצרפתית והבלגית. כמו דומיו, גם "הסודות של אבא" מעלה את זיכרון השואה על נס, אך בו בעת – הוא מעניק לצופיו תחושת בלעדיות ואינטימיות כנה, שלא תמיד נוכחת ביצירות אחרות. "הסודות של אבא" מעבד (ביד חופשית) את זיכרונותיו של קישקה מילדותו שלו בבלגיה של שנות ה-50 וה-60, לאב ואם ניצולי שואה. את מרבית זמנו מעביר מישל הצעיר בהתחמקות משיעורי דת בבית ספרו, בלחלום בהקיץ על בת כיתתו הבלונדינית, ובהתגנבות לחדרו של אביו אנרי (ז'אק גמבלין בגרסה הצרפתית; אליוט גולד בגרסה דוברת האנגלית) יחד עם אחיו הקטן שארלי כדי לנסות ולפענח מדוע הוא מסתגר בו שעות רבות כל כך. הבמאית ורה בלמונט בת ה-90 – אגדת קולנוע צרפתי ובעצמה ניצולת שואה – מתייחסת לסיפורו האישי של קישקה לא ברצינות תהומית אך גם לא מוזילה מחשיבותו; היא לוקחת זמן לפתח ולעצב את כל אחת מהדמויות בחייו של קישקה, איך השואה השפיעה על כל אחת מהן ואיך חוסר רצונו של האב להיפתח לילדיו מוכיח את קשיי ההתמודדות של הדור השני לניצולי השואה. במובנים רבים, זהו לא סרט על השואה שמגיע ללמד אותנו על שקרה בה, אלא זה שמציג את היותה על-זמנית, כזו שנותרת ומעצבת זיכרונות בעשורים שחלפו.יצירתו של קישקה מסמלת את החיבור בין הציניות הארץ-ישראלית אל המסורת העשירה של קומיקס אירופאי, ובלגי בפרט. כך, כחסיד של "טינטין", "לאקי לוק", "אסטריקס" וסדרות קומיקס אייקוניות רבות אחרות, עבודותיו תמיד הרגישו בעלות נגיעה בינלאומית. בלמונט וצוות האנימטורים המוכשרים מצליחים להעביר את אותו השילוב הייחודי לסרט שיצרו, ובונים עולם אירופאי חינני ומקסים, שנשלף ישירות מסיפור של "ניקולא הקטן" או פרק מהסדרה המצוירת של "טינטין". ממול זאת, הצוות מרשה לעצמו גם לקחת חופש אמנותי ורוקם את זיכרונות השואה בצורות מרומזות וגלויות לאורך כל הסרט (משלדים של חיילים נאצים בארון הפנימייה שבה מישל לומד או חזיונות של אביו בדרכו לאושוויץ), כדי לשוב ולהדגיש כיצד הזיכרון לא זונח גם את מי שלא חווה את אירועים אלו, או אפילו לא שמע עליהם במלואם.עם זאת, "הסודות של אבא" מעלה שאלה מעניינת – מיהו קהל היעד של הסרט? מצד אחד, העדינות והתמימות המסוימת שהסרט מציג ידברו יותר לקהל צעיר; מן הצד השני, השואה והמחשבות אודותיה (לצד רגעים מלחיצים אחרים שמוצגים פה) אולי ירתיעו ילדים. עדיין, נדמה שסרטה של בלמונט לא לוקח דרך אחת ברורה מבין אלו וכך יוצר איזון מסוים, שמחד מנסה לתווך את זיכרון השואה לילדים, כדי שאלו יוכלו לעכל קצת יותר בקלות (כמה שאפשר) את מה שהם עוד עתידים לשמוע אודותיה, ומאידך מביא את הסיפור למסך בצורה לא-מפולטרת, שפורטת על נימי הרגש ומחברת אותנו להיסטוריה האישית של קישקה.קולנוע השואה הוא עדיין נושא עדין, שחריגה מסוימת ממנו יכולה להיתקל בקיתונות של בוז. עדיין, לקיחתו לכיוון של אנימציה הוא כיוון מבורך, שלא רק מנגיש את הזיכרון לקהל רחב יותר וצעיר יותר, אלא מקדם הלאה את ענף האנימציה. "הסודות של אבא" הוא אמנם לא הפקה ישראלית, אך חינניותו ועיצובו היצירתי יכול להפיח תקווה להמשך יצירה מקומית דומה.