בשנת 1995 פיקסאר שחררה לאוויר העולם את יצירתם החשובה ביותר עד כה, "צעצוע של סיפור". הנושא המרכזי של הסרט ההוא היה חרדה מנטישה ומאובדן רלוונטיות, המומחשת דרך המסע הרגשי של צעצועים המבקשים להישאר אהובים ומשמעותיים בעולמו של ילד שהולך ומתבגר לנגד עיניהם. החרדה בסרט הראשון התעוררה בגלל איום ההחלפה. וודי, בובת קאובוי קלאסית עם חוט משיכה, היה הצעצוע האהוב וה"מלך" הבלתי מעורער של החדר. הגעתו של באז לייטייר – בובת אסטרונאוט חדישה, משוכללת, עם אורות לייזר, כנפיים קפיציות וקולות אלקטרוניים, הופכת את וודי למיושן ברגע אחד. וודי חווה משבר זהות קיומי: אם הוא כבר לא הצעצוע המועדף על אנדי, אין לו יותר מטרה או ערך בעולם. מאז חלפו שלושה סרטים בהם וודי ובאז הפכו לחברים. המציאות הנוכחית מספקת לאולפני פיקסאר הזדמנות לחזור ולעסוק בתחושת החרדה מנטישה ומאובדן רלוונטיות בגלל ההתקדמות הטכנולוגית של העשור וקצת האחרונים.חלפו 31 שנה מאז הסרט הראשון ששינה לחלוטין את עולם הקולנוע. אולפני פיקסאר הפכו לאויבים הגדולים ביותר של דיסני. הם הצליחו ליצור סרט אנימציה באורך מלא שהיה רלוונטי גם לקהל מבוגר וגם לקהל צעיר. סרט שהפך לשובר קופות עולמי גם בזכות הטכנולוגיה החדשה, הנוצצת והעתידנית שהם השתמשו בה לעומת האנימציה הקלאסית בציור ידני דו-ממדי של דיסני. אולפני דיסני שפחדו מפני אובדן הרלוונטיות של האמנות הישנה לטובת הטכנולוגיה החדשה, עשו מעשה ובשנת 2006 רכשו את פיקסאר בעסקה בשווי של כ-7.4 מיליארד דולר. מאז חלפו שלל סרטים, שפע הצלחות וגם מספר כשלונות. פיקסאר הם חלק אינטגרלי מאולפני דיסני והשניים גילו שהם יכולים לחיות יחד בהרמוניה.
פרסומת
"צעצוע של סיפור 5", מאשרר את המובן מאליו. סדרת הסרטים המיוחדת ויוצאת הדופן הזו היא הרבה יותר מפרקטיקת שיווק בה המותג אמור לספק את רצון האולפנים למכירת מוצרים המבוססים על הגיבורים שלה. נכון מדובר בסרט חמישי, אפשר לפתור אותו בקלות כמוצר צריכה והוא אכן משמש גם כזה. מדובר בזיכיון אהוב ששרד שלושים שנה ועבור רבים הוא נוסטלגיה מענגת, אבל יש בכל סרטיו עומק רגשי שנדיר למצוא ביצירות לכל המשפחה. הסרט הנוכחי מצליח להתעלות על קודמו, שהיה החלש בסדרה. הפעם וודי ובאז הופכים לדמויות משניות. ג'סי, הקאוגירל הנמרצת תופסת את מרכז הבמה בדיבובה הנפלא של ג'ואן קיוזאק שפרשה מעולם המשחק לפני 6 שנים ועכשיו חוזרת. ג'סי כבר נזרקה פעמיים בעבר כאשר שתי הבנות הקודמות ששיחקו בה גדלו ונפטרו ממנה. עכשיו ג'סי שסובלת מטראומת נטישה מנסה להיאחז בכוח בבוני בת השמונה שהתמכרה לטאבלט החכם שלה ואיבדה עניין בצעצועים הישנים.עשור חלף מאז שאנדרו סטנטון ביים את "מוצאים את דורי" סרט ההמשך ללהיט הגדול שלו "מוצאים את נמו". סטנטון ביים גם את "וול-E" יצירת המופת הנצחית של פיקסאר ואת הפלופ הגדול ביותר בהיסטוריה של דיסני, "ג'ון קרטר". הוא בעצם גם אחד התסריטאים של סרטי "צעצוע של סיפור" והוא גם הקול מאחורי דמותו של זורג. מאז שנת 2016 , אותה שנה ש"מוצאים את דורי" הגיע לבתי הקולנוע, סטנטון התמקד בבימוי פרקים לסדרות טלוויזיה מצליחות כמו "דברים מוזרים", "סמוך על סול", "לגיון" ו"עלילות מהלולאה". הוא גם הספיק לביים את הסרט "כהרף עין" שהציג בפסטיבל סאנדנס אחרון, עלה מיד לאחר מכן בדיסני+ והוא אחד הדברים הגרועים ביותר שנראו על המסך השנה. טוב שבמקביל לעשיית הסרט הנשכח שנעלם בתוך הספרייה של ענקית הסטרימינג הוא גם חוזר לעשות סרטי אנימציה משובחים עבור פיקסאר.
העלילה הפעם מתמקדת בבוני בת השמונה (סקרלט ספירס) שנמצאת תחת השגחה של ג'סי (ג'ואן קיוזאק), באז (טים אלן) ושאר הצעצועים. בוני הביישנית מתקשה להתיידד, ולכן הוריה המודאגים רוכשים לה טאבלט בשם ליליפד (גרטה לי), שהוא סוג של תחליף לחברות אנושיות. עד מהרה בוני מתחילה להתעלם מג'סי ומהאחרים, בוהה ללא סוף במסך של ליליפד ודרך משחקי רשת היא פוגשת כמה בנות מקומיות שגם הן מחוברות לאינטרנט. בוני הזקוקה למגע אדם יותר ממגע הטאבלט מאבדת את הדמיון שלה ושוקעת בתוך המסך. ג'סי ובובת הסוס בולזאיי יוצאים למסע מפתיע בתקווה למצוא לבוני חברה אנושית המתאימה לה, בעוד וודי (טום הנקס) מגיע אל חדרה של בוני כדי לסייע לבאז (טים אלן) לרסן את השפעתה של ליליפד על בוני הרגישה.הסרט מצליח לספר סיפור יצירתי עם הבנה עמוקה של הצורך האנושי של בני האדם בקשר עם בני אדם אחרים. עוד יותר חשוב מכך, עד כמה הקשר האנושי חשוב לילדים. זהו סרט המשך חיוני למציאות הנוכחית שבה אנחנו חיים. בוני מתחילה לסבול ממה שנקרא "זמן מסך מופרז" זהו מונח רפואי רשמי בשימוש ארגון הבריאות העולמי או איגוד רופאי הילדים. בוני מבלה מול המסך של ליליפד על חשבון פעילויות חיוניות אחרות: שינה, פעילות גופנית, ואינטראקציה חברתית פנים-אל-פנים עם ילדות אחרות בנות גילה. המרחב הווירטואלי בטוח יותר. לבוני קל יותר להיות אינטראקטיבית בו. בוני מבלה יותר שעות בחדר השינה שלה. היא מסתגרת שם ואת כל חייה החברתיים והתרבותיים היא צורכת מתוך מסך הטאבלט. היא מאבדת את היכולת ליצור קשר אנושי עם ילדות הנמצאות איתה במגע פיזי.אולפני דיסני את פיקסאר שגם מתפרנסים יפה מאוד ממוצרים של העידן הדיגיטלי לא עושה דמוניזציה לליליפד, שמתעקשת שהיא רק רוצה לעזור לבוני ולהגן עליה מהרעות החולות שבחוץ. סטנטון פותר את הדילמה המרכזית של הסרט בדרך ביניים הגיונית שמכבדת את העולם הנוכחי וגם את העולם של הצעצועים הישנים. מבחינת כותב שורות אלו שיא הסרט הוא דווקא בליהוק של הקומיקאי קונאן אובריאן בתפקיד Smarty Pants, מכשיר דיגיטלי מיושן לאימון גמילה מחיתולים. לדמות החדשה יש כמה וכמה רגעים שגונבים את ההצגה. באופן לא מפתיע, אובריאן הוא תוספת מצחיקה ומבריקה ל"צעצוע של סיפור 5". עדיין ההומור הבריא והחכם של הסרט לא גונב את ההצגה מהדחף הרגשי של התסריט שמנסה גם הפעם לסחוט מהקהל דמעת התרגשות. נשמתו של המותג נשארת איתנה גם אחרי הסרט החמישי.
"צחוק ודמע"
שלח/י
טום הנקס
קיאנו ריבס
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות