נדמה שמוטיב המים מלווה את הקולנוע משחר ימיו: מסממן לניכור דורי ב"הבוגר" עד למשבר גיל העמידה ב"עמוק במים" של ווס אנדרסון ועד נאום "דמעות בגשם" הידוע ב"בלייד ראנר" – יש משהו בדבר הכה טריוויאלי הזה בחיינו שהופך אותו לאלגוריה טובה לשינויים שאנחנו עוברים, ל"זרימה".לא שונה הוא "הגלשן" ("The Surfer"), סרטו של לורקן פינגן האירי ("ויוואריום"), שהציג בפסטיבל קאן בשנה שעברה והגיע אלינו לאקרנים השבוע. אך היכן שמוטיב המים לעיתים משני לתמה המרכזית, פינגן הופך את הרצון של אדם אחד "להתאחד" עם המים למהות העניין, לרצון להגדרה עצמית. תוסיפו לכך את ניקולס קייג' בתפקיד הראשי (אין צורך להרחיב על האפקט) והתוצאה היא מותחן לא שגרתי, לא בנאלי ולא כזה שנשכח בקלות.
פרסומת
"הגלשן" נודד לאוסטרליה הרחוקה כדי לספר את סיפור של הדמות הראשית – שמכונה רשמית רק כ"הגלשן" (קייג') – אמריקאי-אוסטרלי, שגדל על חוף אידילי בלב היבשת, לפני שעבר לקליפורניה והגדיר את האהבה לגלישה כמשמעות חייו. כעת, כשהוא אדם בגיל העמידה, עם עבודה משרדית יציבה ובן בוגר (פין ליטל), הגולש מבקש להכיר לבנו את חדוות הגלישה באותו חוף בו גדל ולרכוש חזרה את הבית המשפחתי הישן.לצער השניים, החוף נשלט על ידי כנופיית/כת גולשים מקומית, שמונהגת על ידי סקאלי, גורו גבריות רעילה (ג'וליאן מקמהון, "ניפ/טאק") ומבקשת למנוע כל כניסה של זרים לחוף. ההקנטה הבלתי נפסקת מצד החבורה כלפי הגלשן ושרשרת אירועים ביזאריים מובילים את גיבורינו לפקפק בשפיותו עוד ועוד עד שמעשיו כבר אינם ניתנים לשליטה.
כבר מראשיתו, פועל "הגלשן" בשני מישורים – מותחן "בי-מובי" או סרט אקספלויטיישן קאמפי, מעין ממשיך רוחני של "משאלת מוות" רק בחוף הים (אכן, סרטו של פינגן מרפרר לא פעם ליצירות הטראשיות של אותו עשור בסגנונו); ודרמה פסיכולוגית ששואפת להתבונן בקרב העכשווי על הגדרת הגבריות: "רעילה" ("לפני שאתה גולש, עליך לסבול", אומר ברגע אחד סקאלי) ואלימה או שאפתנית, רגישה ו"רכרוכית". דרך האיזון בין שני המישורים, "הגלשן" לא מרגיש לרגע משל "כבד" שנועד להטיף לצופיו ומצד שני לא מוותר על לעורר מחשבה של ממש.מכאן שהבחירה בקייג' לתפקיד ראשי – שחקן שלא נודע ביכולותיו המעודנות או בהיותו "כינור שני" לדמויות אחרות – לא רק שאינה פוגמת ב"הגלשן", אלא משלימה אותו. קייג' מצטיין כשניתנת לו יד חופשית וכשיש מידה של שבריריות מתחת לדמויות הקריקטוריסטיות שהוא עוטה על עצמו (כדוגמת "בייבי אריזונה" ו"לב פראי" – תפקידיו הטובים ביותר בעיני כותב שורות אלה), וגם כאן – נטייתו להקצין לא מגיעה משום מקום, אלא אחרי סרט שלם שבו הוא "מפרק" את עצמו בכדי "לבנות" את עצמו מחדש בצורתו הסמי-פסיכוטית.במובנים רבים (פינגן עצמו העיד על ההשראה הישירה), "הגולש" הוא מעין רימייק מעוות בהרבה של "השחיין" (“The Swimmer”) מ-1968 – סרטם של הזוג פרנק ואלינור פרי, המציג את ברט לנקסטר המזדקן כשחיין אמיד מהשכבה הגבוהה בארה"ב, שמתקשה למצוא את עצמו בתוך ה"זיוף" שסביבו. אם הדרמה הפסיכולוגית ההיא סימנה את תחילת "הוליווד החדשה" והעיסוק המוגבר של הקולנוע האמריקאי בגבר השברירי, מי ייתן ו"הגולש" יחל גל של תשומת לגבריות טיפה אחרת, הרחק מעליית הגבריות הרעילה של ימינו.
ניקולס קייג'
