ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

"פרק היורה" הוא הצלחה מדהימה במובן אחד ותחושה רק אחת: זה המפלצת של כל סרטי המפלצת, מובטח לאתגר שלפוחיות חלשות, פעימות לב רפרוף ולנצח האוסקר אוטומטי לקוסמים של מראה וצליל ששתפו פעולה עם הבמאי סטיבן ספילברג ליצור כמה מהרצפים המפחידים ביותר אי פעם לשים על סרט. העבודה שלהם היא שום דבר אם לא מדהים - וזה יהיה טוב יותר, כי שאר הסרט, בעוד שלעתים קרובות מותח, הוא מאכזב שבשגרה. עם הנחת היסוד שלה המשכנע של דינוזאורים מהונדסים גנטי משתוללים בפרק שעשועים של ימינו, הרומן רב המכר של מייקל קרייטון היה את היתרון של להיות אינטלקטואלי פרובוקטיבי תוך ההקשה ישירות לפחדים הקמאיים הקולקטיביים שלנו. בסרט, "פרק היורה" נכנע רוב החומר של הרומן להתרכז בריגושים ללא הפסקה. עם תקציב של 60 מיליון דולרים, שפילברג נתן לנו את המקבילה הקולנועית של הפרק של קרייטון: לסיבוב מפחיד שיש לי הרבה לקוחותיו מקבלים בחזרה בקו לזריקה נוספת של אדרנלין. בין אם זה נחשב סרט מספק באופן מלא הוא בספק, אלא בגלל "פרק היורה" מספק את הטלטלה שכולם מצפים ממנו, זה בהחלט הסרט שחובה לראות בקיץ.

שפילברג עשה סרט נאה וחשוב, הוא חקר בתובנה ובפירוט את מהלכי ההיסטוריה. הוא שינה לחלוטין את פניו של דניאל דיי לואיס וצילם סרט ביאוגראפי ארוך ומייגע כהצגת תאטרון, אברהם לינקולן. היעדר התעוזה, היעדר שהתמציתיות מובהקת הקולנועית שיכול להתנהג כמו תשלום גולגלות, לשפוך סיפור קדימה. זה כאילו שפילברג והכותב טוני קושנר שכחו שהם עושים סרט והפכו נצרכים על ידי הרעיון של הפקת מסמך היסטורי. קילוף חזרה של דיאלוג, החלפת נאום למטפורה חזותית, לדבר בנאומים גראנדיוזים, שנחשב לבלתי מספק של חרדת קודש, עלבון לפוליטיקאי קלון שבנוי על מילים ומאחרי קלעי מזימות ולא רגעים שהם ביסוד קולנועיים. אבל אלה לא גורעים מאיכות הביצוע של דניאל דיי לואיס בתפקיד הראשי. זה הוא, במובנים רבים, ההאנשה של הסרט עצמו: נמדד, מאופק, לעתים קרובות אנימציה והמשכנע ביותר. זה תורו של שחקן אופי מחויב ותכליתי ואופן בלתי נמנע שחקני המשנה נראים קצת רגילים על ידי השוואה. חריג יכול להיות סאלי פילד, אבל גם שם, אחד שנשאר עם התחושה של שחקן נותן ביצועים טובים בזמן דיי לואיס חי ונושם כנשיא. ובכן, עד שהוא לא...

מה אתה מקבל כשאתה מערב את סילבסטר סטאלון עם במאי ניור קומי צרפתי, אחרי שתי קומדיות חברים נהדרות והמפיק של עוד ארבעה? אתה מקבל בליל של עוגת פשע ופעולה שקלישאות באמת עובד הרבה יותר טובים במציאות מאשר אחד עשויה לחשוב, כמו גם סרט עם כותרת מתאימה שכן אתה עלול לאבד את הספירה של מספר פגיעות הראש במהירות. הסרט רחוק מלהיות מושלם אם כי, כחלק מהיריבים פשוט לא מסוגל לעמוד בהפניות, בעיקר כריסטיאן סלייטר כעורך דין מפוקפק ש" לא מדבר "עד שהוא פגע פעם אחת בקת הקצה של רובה ולאחר מכן הוא לא מפסיק לדבר. למרבה הצער, בדרך כלל הגדולה אדוואלה Akinnuoye-Agbaje ("אוז") גם נוטה להגזים עם ללעוס את הנוף כפושע. מצד השני, ג'ייסון Momoa ("משחק הכס") הופך לחיית badass של baddie שהוא מיומן כמו בסכין, אקדח או גרזן, כפי שאנו לומדים בעימות שלו השיא בסוף. אמנם אין כאן הרבה להגדיר מחדש את ז'אנר הפשע או פעולה לחלוטין, יש מספיק רגעים מגניבים אם אתם מחפשים את בית הספר לפעולה הישן. מהנה, מסוגנן וקפיצי.

הדבר הבטוח ביותר שאפשר לומר על "ג'אנגו לא מעצורים" הוא שהוא מוצא קוונטין טרנטינו מקרטע על גבי שוב על ידי הפוצע את הזוועות של עבדות באבסורד, שעלילת סוסי אופרת בופה שציטוטים מכל מיני סרטים, ובו עצמו, עם דגש מיוחד על מערבוני ספגטי. אבל הסרט אינו על בטוח, אז לא יהיה ראשון במקום, אני אומר שהוא מוצא מר טרנטינו מתנוסס בלתי מתקבל על דעת, אבל בטוח בחלק העליון של ייצור זה בפראות מוגזמת, באכזריות אלימה, הצעקני והמגוחך להחריד משעשע, אך גם, למרבה הפלא, הרבה על הממאיר הטירוף של גזענות, וכן, הזוועות של העבדות ביחיד. העסקה לוקחת את שני ציידים לחווה ידועה לשמצה בשם קנדילנד, ולוקחת את הסיפור לפרודיה מרושעת ממולחת של דרמה לפני מלחמת אזרחים, עם כל התחרה והחסד ועבדים מאושרים שלה. המקום הזה הוא בבעלותו של שוטה יומרנית בשם קלווין קנדי, אבל שפועל על ידי עבד בית גורלי ממולח בשם סטיבן, הוא שחק על ידי סמואל ג''קסון עם עליצות סוריאליסטי ודיוק קטלני, הישג אדיר ב תפקיד קטן יחסית. העסקה גם מגדירה את ההמצאה של הסרט המוצלחת ביותר.

ג'ק משיג יש את ההבחנה של להיות קצת יותר ממה שזה נראה על פניו להיות: רומן מתח / מותחן מגושם התמצה הפך לסרט שמציע קצת יותר מכל רומן מסתורין / מותחן מגושם התמצה אחר הפך לסרט. ארוך מדי ולא מבושל, הסרט לא מצליח לצבור תאוצה בכל רמה. זה דרמטי אינרטי ומסתמך על רצפי פעולה חסרי השראה לספק "פופ". כריסטופר McQuarrie, שכתב החשוד המיידי, מתאים לי צ'ילד אחד ירה לתוך תסריט לא אחיד שהוא דברנים ואקספוזיציה כבדה במחצית הראשונה לפני שאתם מציעים קורטוב של סיפוק לקראת הסוף. כן, גם בסרט זה יכול להיות כיף לראות את החבר 'ה הרע מקבל כגמולם. כצופה בג'ק ריצ'ר, נזכרתי אלכס קרוס, שסבל מרבים מאותן הבעיות. דברים שעובדים בספרים לעתים קרובות אינם לתרגם גם לסרטים, במיוחד בהתחשב באילוצי הזמן. ב 130 דקות, הסרט ארוך מדי אבל זה מרגיש מהר ולא שלם. זה ברור שעלילות המשנה היו קטועות או לגזור וקשתות אופי היו מקוצרות. הנבל של ורנר הרצוג, Zec, הוא פיסה מרתקת של עבודה, אבל יש לו זמן מסך מינימאלי.

התסריט של ג'ון גטינס הוא חכם מקים פגמים של שוט לפני גבורתו. עם זאת, כסרט מתקדם, היא מתחילה לקחת חלק ממעקפים המלודרמטיים לפני הפיכת פרוצדורלי ולא כללי, בקטעי ביניים קומיים יוצאי דופן, שהופך את נחת היסוד המרכזית נראית מאולצת ודוכני מומנטום הנרטיב שלו. טיסה רוצה להיות מחקר פרווקטיבי של מושג גבורה וקארמה, אבל הסרט מסגיר את עצמו בשעתו האחרונה על ידי הפיכת רעיון אפל ועצבני למשהו יותר קונבנציונלי.

זוג שחקני המשנה מהממים במיטבם כאשר מספקים אתנחתא קומית, במיוחד אנופאם Kher כמשחקת את פאט הפסיכולוג האקסצנטרי , כריס טאקר כמו שהחבר של אופנועו, הפה הגדול, ורוברט דה נירו כמו שאביו הכפייתי. הבמאי ראסל מצליח לשמור על הקהל שבוי ובמתח לכל אורך בעזרת תסריט חכם נסתר, כמו גם צוות מגוון של דמויות ססגוניות. פרוסה, של חיים רומנטיים עליז המסתובב סביב זוג של לא יוצלחים יציבים שלוקחים לנצח כדי להתעורר ולהבין שהם מצאו אחד את השני.

לכל חיים של התיאולוגיה של פיי הוא דקיק כמו התמונות שלה הן חדות. לכל דבר יש סיבה בזה, טוב שבעולמים האפשריים, אלא אם כן נראה שהעולם, היא זירת קטל חסרה אל כלב אוכל כלב, שגם היא אפשרות סבירה ביותר. סיפורו של הילד ואת הנמר בסירה רוצה להיות גם קסם ריאליסטי אגדה והרפתקת הישרדות מתוחה, שני מצבים של סיפורים שלערער ולפעמים לבטל אחד את השני. אם זה כל כמה משל סימבולי על המאבק של הנשמה עם עצמו, מדוע טרח להשקיע בשאלות המעשיות של פי איך ימצאו מים מתוקים או לשמור על אספקת המזון שלו יבשה? אם הנמר הוא לא רק נמר אבל תחליף לאלוהים או טבע או אחר אוניברסלי, אנחנו עדיין צריכים לדאוג לגביו לועסים את זרועו של פיי? למרבה האכזבה, ב 20 דקות האחרונות אנו שומעים Pi לספר את הסיפור המדהים שלו, תחילה לחוקרים בחברת ספנות יפנית זמן קצר לאחר חילוצו ולאחר מכן, כבוגר, כדי שהסופר בעיניים שבו השאלות הדחופות ביותר לא היו רוחניות אלא הגסטרונומי: מה בתפריט לארוחת צהריים, ומה אני יכול לעשות כדי לוודא שזה לא בשבילי?

הדרמה התיעודי הזה על מזרח אסיה הצונאמי ההרסני של 2004 מציע מחזה גדול, פורנוגרפיה של סבל אנושי. J.A. Bayona, שמכוון את האשראי קודם היה סרט האימה הספרדית היתומים, מתמקד במשפחה אירופית מושפעת מהאסון בעת החופשה בתאילנד. הוא מציג את הטראומה שלהם בפירוט מייסר, ומדגיש את הפגיעות הגופניות שהיא צוברת, אבל בקושי עוצר לשקול את הגורמים הסביבתיים של צונאמי או ההשפעה ההרסנית שלו על האוכלוסייה התאילנדית. משחקים את ההורים של המשפחה האומללה, נעמי ווטס ויואן מקגרגור, פונים בהופעות מעומק לב מאופק

הרבה ההצלחה שלה היא בזכות צוות השחקנים המצוין שלה. בראדלי קופר נותן את הביצועים הטובים ביותר בקריירה שלו (עד כה) כפט המיוסר, המתאר את הקיום בזמנים מטורף של סובל דו קוטבי בלי להזדקק ליותר משחק הראש, לעיגול הדמות עם תור מתחשב, מצחיק ותובעני . יתרה מכך היא ג'ניפר לורנס. דמויות נשים של או. ראסל תמיד היו קצה קשה להם, ואת משחקי הרעב שומרים מסורת חיים עם סצנת הגניבה, עשן ש, אמיץ וגילום שברירי של בחינה נפשית ורגשית אלמנה מצולקת שמוצאת את האהבה בלב שאינו פראי כמו שלה. אז יש רוברט דה נירו, המגלם את אב הסבל של פאט האובססיה שלו עם קבוצת הכדורגל האמריקאי פילדלפיה איגלס מוסיפה אלמנט ייחודי. דה נירו לא היה כל כך טוב בשנים, התיק של השחקן האגדי הרגיל של טריקים, קרציות, חזר על שורות והתפרצויות רגשיות גלם מושלם לתפקיד הזה. דה נירו פילוסופית פעם מפורסמת היא כי "הכשרון הוא בבחירות", וזה מקום שראש ראסל אמץ. שני נצחונות רצופים קולנוע מודרניים אמריקאים מוכיחים כי 6 שנים של גלות סרט עשו פלאים לראסל. ככותב, במאי ולהטוטן של הופעות מרשימות, ייתכן שיש אף טוב יותר בעבודה היום.

למרות שזה סרט ארוך, הוא החזיק את העניין שלי לאורך כל דרך. יש הרבה אקשן ויש אלמנטי סיפור משכנעים. לרוע מזל, הדמויות לא נראות מעניינות לא פחות מאלה ב"שר טבעות סרטים. בילבו הוא דמות מוצקה, אבל חוץ מילבו, דמות המעניינת הנוספת היחידה היא גולום, ששוב הוא שחק על ידי אנדי סרקיס בביצועים נפלאים תנועה ללכוד. גולום הוא עשיר יותר אופי, עמוק יותר הפעם. טכנולוגיית לכידת התנועה, התקדמה בצילומים של "אווטאר", היא הרבה יותר טובה מאשר היה ב"שר טבעות הסרטים. מצלמת פן לוכדת את הדקויות של הבעות פן 'סירקיס, אז אשר מונחות על הפנים הדיגיטליות של גולום. בסרט זה, גולום הוא דמות מרושעת להפליא פסיבית אגרסיבית, שגם מייצר קצת הומור נחוץ. זו הסתגלות ארוכה, יתר רצינית של הספר, אבל זה נראה נהדר. אם כבר, הוביטון ואת המעון נראים אפילו טובים יותר ממה שהם עשו בשרים טבעות. הפאר הגורף של הארץ תיכונה (ניו זילנד) הוא נפלא, והסיפור הבסיסי הוא חזק.

אי אפשר שלא להרגיש תחושה חזקה של הנאה נוסטלגית, אם תענוג לא טהור, בכניסות וביציאות של כל הדמויות הללו. אני לא בעלים של מכונת ה-MRI, אבל אני מבטיח שרק מלראות את אורות סוניק הקיפוד עד אלוף האמיגדלה X כמו בית באש. למרות שילדים לא יכולים לתפוס הפניות מחלק עיתונים, הסרט תמיד מצליח לשחק ברגשות של הקבוצה הצעירה, בין אם זה ההומור של מפגש רע בחורים אנונימי או גאון שטוח מזה האופי של לינץ' "סיפור רקע טרגי מכולם." זה כאשר אדמות ראלף במשחק מירוצים בשם Rush סוכר - תוכנן עם כל החומרים פסיכדליים trippy של Mario Kart - שהסרט מוצא את הליבה הרגשית שלו. נאלץ לשתף פעולה עם צעיר שרוצה להיות רוכב בשם Vanellope פון Schweetz (שרה סילברמן), ראלף יצטרך לשים בצד את המסע שלו וללמוד מה זה באמת אומר להיות בחור הטוב. אם זה נראה לך יותר מדי סכריני או זול, אז אני מציע לך לקחת את הלב הנעול הזה שלך ותלחץ למעלה למעלה, למטה למטה, שמאל ימין, שמאל ימין, ב ', א'

אקשן פסיכולוגי לצהרים. מעט צפוי, נותן תחושה של " כבר הייתי בסרט הזה". המשחק סביר אך הדמויות המשניות בסרט מפוספסות לחלוטין. לא ניתן כלל להבין " מי נגד מי". בסך הכל סרט אקשן קצבי ליומיות