ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

סרט קטן, דל תקציב וזה ניכר. היה פוטנציאל והוא בוזבז בתסריט מלא באגים, דמויות חסרות היגיון שפועלות באופן חסר היגיון והכל במעטפת נעימה של יין ומוסיקה. ראינו הרבה יותר טובים.

בתוך מוזיקת הטנגו הארגנטינאי שעוטפת וממלאה את הסרט יש גם עלילת מסר לא ממש מורכבת אך מוגשת היטב. הסרט הוא דל תקציב וזה ניכר, בואנוס איירס הראית בסרט שהוא ריאליסטי ריקה מאנשים וממכוניות רוב הזמן, נתון שהובע לא ממצב העיר אלא מחוסר התקציב לשחזר את 2001. הדמויות אותנטיות ומעוררות אמפטיה ברובן, התפתחות העלילה קצת צפויה וכפויה אל הסרט ראוי לצפייה בלתי הוליוודית

מהצד הטוב הרי שזה סרט שנקרא לו קטן אך מצליח שלא להיראות דל תקציב. השחקנים והמשחק מרעננים, לא כאלה שנשרפו על המסך עשרות פעמים וזה בהחלט אנסמבל מוצלח. יש בו סיפור ויש בו רגש וזה מה שקולנוע צריך. מהצד הפחות טוב הרי שהתחום המשפטי בסרט, שהוא די משמעותי, הוא חובבני עד נאיבי ונדרשת מידה של סלחנות. הסך הכל הוא סרט בהחלט מהנה

נאוריאליזם איטלקי נפלא, מעודכן לשמונים שנה אחרי, עם שחזור נפלא של ה1946 בכל מובן. בימוי ומישחק נפלאים

סרט שהוא פיוט מלנכולי עגמומי. הלסינקי מעולם לא נראתה כה עלובה דרך שיכון דלי העם והחברה, שולי השוליים. הסרט מתכתב עם הקולנוע של שנות החמישים וגם עם הסרט האילם, כולל זה של צארלי צ''פלין בהציגו חברה קפיטליסטית אכזרית, מעסיקים חסרי לב המשליכים את הפרט בחולשתו ממש כפי שהונצח לפני קרוב למאה שנים בדמות הנווד של צ''אפלין. לא מדברים הרבה הפינים, כמעט סרט אילם, האם בתוך הדיכאון והקדרות ניתן למצוא חמלה ותקווה....? אולי תעיד תמונת הסיום ושמו של הכלב.

ושוב תוצר קולנועי נחות המתאים עצמו לרמה של סדרות טלויזיה שטחיות ותוכניות ריאליטי מהונדסות ההופכות את הקולנוע הישראלי לרדוד שהוא. זו אולי מתכוונת להיות קומדיה התפורה על עלילת כלום אבל זה בסך הכל בזבוז זמן של שעה וחצי וגעגוע לקולנוע ישראלי שאיננו עוד.

אמנם סרט נישה הן מבחינת הנושא והן במבעו הקולנועי, אך בהחלט עשוי היטב, ברגישות, ללא שום ניסיון פרובוקטיבי.

סוד הקולנוע הפשוט. סרט קטן לכאורה שעושה שימוש מצוין בתפאורה שהיא הטבע, במשחק מצוין, תסריט לכאורה פשוט אבל מדויק ולא בהכרח צפוי. סוד הכמיהה אל הטבע.

מרהיב, יצירתי, עמוס מידי, מהיר מידי.

סרט קטן ונוגע, בעיקר בשל שני השחקנים שהם למעשה הסרט. מייקל קיין, השחקן הכריזמטי עם הקרירות הבריטית שהיה לקשיש בן 90 ולצידו גלנדה ג''קסון הנפלא ברגעיה האחרונים על המסך בטרם הלכה לעולמה לאחר הצילומים.

סרט עתיר תקציב ועתיר המולה ורעש בהתאמה. אין ספק שמי שאחראי בסרט על הפעלולים - האמיתיים והממוחשבים עשה עבודה מעולה. אין ספק שהסרט הלך לאיבוד לחלוטין בתוך המולת הריסוק והנאנסנס העלילתי. בקיצור - כאב ראש.

עוד סרט על האדם המודרני המבקש לשוב אל השורשים, אל האדמה והטבע, מפלט מעולם עירוני משתלט. ממש אותו כיוון כמו הסרט - סוד החיים הפשוטים. הציר הנושא את המשימה על כתפיו הוא נדבך נוסף בסרט: כוח הרצון הוא הכוח העיקרי ולא הפיזי וגם על מחירים שיש לשלם.

יצירה רגישה ומדויקת של תקופה, מקום ויחסים שבין שנים מחשובי המנהיגים בעולם. מכניס נפלא אל העולם הנוצרי של הותיקן עם עושר ודיוק עיצובי. כל זה עם משחק רגיש ונפלא של שני הקשישים. ג''ונתן פרייס בתפקיד נפלא כובש בשקט את המסך

העונג הנוכחי הגדול שבקולנוע זה שניתן לראות בו זמנית סרטים חדשים של סקורסזה, איסטווד ופולנסקי - גילאי 75-90.גאונים ממשיכים עד לקצה הדרך. סרט הגנסטרים הזה, עוד אחד בשרשרת האהובה של סקורסזה הוא בוגר אך דינמי, על פני השטח ומתחתיו. ארוך אמנם אך שווה את המאמץ. לטעמי כעבור זמן אצפה בו שוב כי יש עוד מה לגלות בו.

פולנסקי בעוד סרט חשוב פרי בימויו הנוסף לארון הסרטים היהודי. המגע שלו מורגש בצירוף הנפלא של כל מה שמרכיב קולנוע איכותי. אולי גם הוא מרגיש כמו דרייפוס באי השדים אך הסרט הזה הוא מיסמך זיכרון חשוב להוכחת עלילה שנובעת מאנטישמיות - למען יזהרו משכאלה בעתיד, ומצד שני הצדעה למלחמתו של היחיד הדבק באמת, צדק ומוסר ומוכן לשלם על כך מחיר כבד. כל זה ברצף קולנועי מהודק, עמוס פרטים, שכולו עובדות מדוייקות אך לרגע אינו שוכח להיות דרמה מרתקת. שחזור התקופה והצבא הוא לא פחות ממושלם.

סרט על נישואים כמערכת המכילה שני אנשים שפעם היו חלק ממיבנה אחד, בית אחד והשנים מרחיקות אותם זה מזו גם כשלכאורה הם באותו בית. באופן סימלי וגם מעשי הבית נחלק לשניים והפערים הופכים להיות בלתי ניתנים לגישור. זה כמובן נכון בעיקר לדור אגוצנטרי של קרייריסטים עם ילד אחד. משפחה עם חמישה ילדים פחות נוטה להתפרק. הסרט הולך לאיטו עם האמת הזו שנגלית במערומיה המכוערים ומגבש דיעה ברורה על עוכרי הדין מחרחרי הריב.

סרט המיועד מפס הייצור שלו לילדים אלא שמדובר במוצר תעשייתי, לעוס, עתיר רעש וצלצולים. השטחה מוחלטת של רעיון ה"מצא את הילד שבך" עד לכדי "אתה ממש מפגר אם אתה מבוגר אחראי המפרנס את משפחתך". וכשהכל, למן הדקה הראשונה לועס את אותו רעיון אז התוצאה היא סרט רע שמוטב היה לולא נעשה. לא מומלץ למבוגרים ובטח שלא לילדים אלא אם ג''אנק פוד זה המזון הרגיל שלהם.

סרט פעולה עם תבלינים פילוסופיים על עתיד האדם בעולם ממוחשב יתר. לפיכך אין מדובר בדמויות עם עומק כלשהו, להפך, הדמויות רדודות לחלוטין, היחסים שבין הבעל והאשה שאת מותה הוא מבקש לנקום הם משכנעים בערך כמו יחסי טראמפ עם מלאניה. בקיצור, סרט שעשוי היטב כסרט פעולה עתידני (חמש דרגות מתחת לרמה של בלייד ראנר בן ה-34) ולא מעבר לכך.

סרט הנשען על תקציב קטן ועל ביוגרפיה אמיתית בנופיה הנרחבים של נובה סקוטיה שבקנדה. לפיכך הוא גם נשען לחלוטין על המישחק של השחקנים הראשיים, על התסריט, הצילום, הבימוי והעריכה. כל אלה הם שילוב נפלא של קולנוע רגיש ועמוק, ללא בדל שמאלציות. למרות אורכו היחסי והטקסטים הדלילים הרי שאין רגע משעמם למי שליבו פועם בחזהו. למי לא מיועד? לחובבי האח הגדול והישרדות, למשל.

סרט החורג בחלקו מהשגרה ההוליוודית, עשוי היטב, משוחק ברוב התפקידים היטב ומניח בפני הצופה חומר למחשבה. ניר שזהו עיבוד קולנועי לספר וכדרכם של כאלה הרי שנאלץ לוותר על חלקים ניכרים וגם כך הוא ארוך למדי. וודי הרלסון עם מבטא דרומי מוקצן מעביר יפה את הדמות וכך גם בתו (גם הילדה וגם הבוגרת). אשתו משום מה נותרת צעירה בחלוף השנים. ממליץ להמתין עד לעומק כותרות הסיום (לדאבוני האירו את האולם כבר ורוב הצופים יצאו) שם מתגלה עוד מידע מעניין.

סרט מאוד ויזואלי המשלב עבודת אנימציה ממוחשבת מעולה עם פסקול מצוין. זהו סיפור פנטסטי שאינו מתיימר לראליזם וכך נראות הסצינות כולן, כולל העובדה שהוא נראה כמתרחש בעולם נטול בני אדם סביב, בעיר, נטול מכוניות, חוץ מסצנות בית הספר. המסר הוא פילוסופי. צריך להיות מצוייד במצב הרוח הנכון לצפייה.

סרט פיוטי ואיטי וככזה יש לשפוט אותו. וודאי שאינו מיועד למי שצורך רק קולנוע הוליוודי תזזיתי הפועל לפי חוקי הדרמה הידועים. כאן החיים של זוג בעיר שדה פרובינציאלית, חיי שגרה מוחלטים עם רגעים של חסד ואהבה פשוטה הם הסיפור. הסרט הוא כמו ריאליסטי אבל בעצם רק כמעט וזה כוחו וטיבו של פיוט. ראוי בהחלט. באולם לא נראו כלל צעירים, אלה הולכים לצפות במהיר ועצבני ודומיו. צעירים איכותיים יהנו גם הם מהסרט.

בחצי השעה הראשונה הסרט עושה רושם שיש בו משהו, שהפוטנציאל שנראה טוב עם שירלי מקליין במבטיה החריפים והציניות של הדמות אך ההמשך הוא התדרדרות מרשימה אל מחוזות שטות ומופרכות. סצנות הזויות ותסריט מופרך לחלוטין הופכים את הסרט לגרוע מבלי שהחליט אם הוא דרמה, קומדיה או פארודיה כשבפועל הוא אף אחד מאלה.

יצירת מופת הוא לא אבל סרט ראוי לצפייה הוא כן. מתיו מקוהיני טוב כתמיד, בפרט היכן שנדרש טירוף מסוים בדמות.

כיף של סרט אינטליגנטי, שנון וקולח. האיטלקית מתנגנת נהדר והסרט הלכאורה קטן הזה, המצומצם בטווח ההתרחשות שלו שרובה בחדר סגור, שעיקרו דיאלוגים - מתגלה כנפלא. תסריט ברמה שמהווה שיעור בתסריטאות, ולמרבה הפלא חתומים עליו חמישה תסריטאים. מתאים למי שכבר חווה משהו בחיים ואכן לא נראו בקהל פנים של צעירים.

ראוי, רעננות קולנועית בגזרה האמריקאית, שחקנים ומישחק מעולה עם פנים ברובן לא מוכרות ושחוקות מעשרות סרטים. בימוי רגיש ומדוייק.

יגון קודר בביצוע מושלם של בימוי ומשחק. האווירה היא כשל הקולנוע הסקנדינבי - קר, אפור ורטוב, בחוץ ובנשמה. הכוח נמצא בסבטקסט ובאיפוק. צוות שחקנים נפלא. מציע להגיע לסרט למי שנמצא במצב רוח שאינו מדוכדך מלכתחילה

קומדיה מהסוג המחוספס, הנוגע בטאבו של סקס והפרשות, רענן בהחלט, שוטף, זה הז''אנר ובתוכו הוא סרט שבהחלט מספק את הצחוק והכיף מסרט של שעה וחצי, בפרט עם בריאן קרנסטון הנהדר מתגלה גם ככזה בתפקיד קומי מומלץ לאנשים קלילים בלבד.

סרטי פשע שגיבורם הוא יחיד, מרגל בתוך ארגון הפשיעה, המאמץ דמות חלופית שמערבלת את חייו האמתיים ומתערבבת בהם תוך שהוא נמצא בסיכון תמידי - היו לא מעט כאלה. השחקן הנושא על כתפיו את הסרט הוא בעצם המפתח להצלחה או לכישלון. בריאן קרנסטון, לאחר חמש עונות שובר שורות, מביא את יכולתו הנפלאה לתפקיד. הסרט עצמו מהודק, עמד מול בחירה של אירועים מיני רבים ולכן די מדלג באופן אינטלגנטי והסך הכל לא יצירת מופת אבל משביע רצון.

ללא קשר לרמת הפרובוקטיביות שלו זה פשוט סרט רע, המבוסס על תסריט רע ולעיתים ממש רופף, שאינו לוקח את הצופה שום מקום, לשום תובנה, לשום חשיבה. כששחקן טוב משחק מצויין בקבוצת הכדורגל שלו והקבוצה מפסידה חמש אפס אז ממש לא משנה שהוא שיחק מצויין. גם השחקנית הראשית שיחקה נהדר וזהו. מעבר לזה רעש ומלצולים רעים. נדמה לי שהיא בת חמישים בסרט ולא בשנו השישים שלה.כדאי לשים לב שבאתר מופיעה ביקורת של אחד, הוכנר, שנתן לסרט את הציון המירבי, הכי טוב שיש. אני משוכנע שהנ"ל וכתיבת ביקורות לא הולכים טוב יחד.