ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

הסרט המדהים ביותר שראיתי בחיי מבחינת אופן העשייה. כל הסרט מורכב משוט אחד ארוך ומתמשך, שכמובן נקטע כמה פעמים בקאטים בלתי מורגשים, ומתאר את שליחותם של שני חיילים שנשלחו ממוצב אחד למוצב שני להעביר הודעה במלחמת העולם הראשונה. כבר נעשו סרטים בשוט אחד, החל מהחדר של היצקוק ועד בירדמן שזכה באוסקר לא מזמן. אך אלה נעשו בחללים סגורים, בדירה ובתיאטרון בהתאמה, והפעם השוט האחד הוא בשדה קרב. ובשדה קרב כמו בשדה קרב - הרבה דברים רואים בדרך. לא אוכל לפרט, כדי לא לפגוע בצפייה, לכן רק אומר שחלק מהמראות הם מהיותר מדהימים ומרשימים שראיתי. ובתוספת עובדת השוט האחד, זהו למעשה סרט בלתי אפשרי ולא אנושי, במובן הטוב של המושג, שאני לא מבין איך נעשה. ואופן העשייה משתלב גם עם תוכן הסרט, כי גם מה ששני החיילים האלו עשו הוא מדהים ומעבר ליכולת רגילה, מעשה הירואי, וגם הסרט הירואי.

סרט די משעמם, אך אני יכול להבין מדוע הוא עורר עניין בעולם הנוצרי. כמעט כל הסרט רואים את שני האפיפיורים, היוצא והנכנס, מדברים ביניהם על עניינים שונים. חלק מהשיחות די מעניינות ומבהירות את הבדלי הגישה בין השניים. גם המשחק של שני השחקנים - אנטוני הופקינס וגונתן פרייס - לא פחות ממופתי. פרייס הופיע בתפקיד איש דת עליון גם בחלק מסוים בסדרה "משחקי הכס", מעניין שהתפקיד הזה מתלבש עליו מצוין. גם מבחינה אסתטית זהו סרט ראוי לציון. ארכיטקטורה כנסייתית יפהפיה ונופים מרהיבים. צילום נקי מאוד, יש שיגידו נקי מדי - כי כל הסטריליות הזו היא גם בעוכריו של הסרט. ומכאן אנו מגיעים לביקורת - כל זה אינו דווה לי אם הסיפור הוא דל ולא מעניין מספיק. העניינים התיאולוגים השונים יכולים לעניין בעיקר נוצרים קתולים אדוקים. ותלבושות-הפורים של כל הנוכחים אצלי עוררו בעיקר גיחוך. הקטעים היותר מעניינים בסרט, עם זאת, הם קטעי שחזור העבר, הן בסיפור האהבה של האפיפיור החדש, הן באופן תפקודו בימי הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה. כאן הוא זוכה למנה ביקורתית, אך אני משער שאם זה מה שהציגו, רמת הביקורתיות הממשית רבה יותר.

בתחילה כשראיתי את הסרט עצרתי אחרי עשר דקות. הוא נראה לי משעמם מדי. אבל אני שמח שלבסוף המשכתי לצפות, כי זה סרט לא משעמם כלל. אדרבא, זהו סרט מעולה ונוגע ללב, המציג בצורה מפורטת וכואבת הליך גירושים לא פשוט של זוג סטנדרטי וחביב. אבל אני יכול להבין מה הטעה אותי לחשוב שזה סרט משעמם. הסצנות שבו ארוכות מאוד, גם השוטים ארוכים, וזה כל כך שונה מסרטים חתוכים שהתרגלנו לראות. אבל אמצעי המבע האלה דווקא עומדים לזכותו של הסרט, שכן הם יוצרים הצגה ריאליסטית מאוד, שמצליחה להעביר רגש אינטנסיבי מאוד. לא סתם אני אומר הצגה. הסרט מזכיר קצת מחזה מצולם, וגם הגיבורים שלו הם אנשי תיאטרון. אבל יש כאן כל מה שאני אוהב בתיאטרון טוב. אריכות הסצנות והשוטים גם מבליטים משחק מעולה של השחקנים הראשיים - אדם דרייבר וסקרלט גוהנסון בתפקיד הזוג, וגם לורה דרן הנפלאה בתפקיד עורכת הדין של האישה. הרבה רגעים בסרט מצליחים לרגש ממש. למשל - בלי לחשוף פרטים - הקטע שבא בסיום הסרט, עם כל המינוריות שבו. אני חושב שאפשר לקחת פה סצנות שלמות וללמד אותן בבתי הספר לקולנוע. פשוט עבודה נפלאה.

סרט מרתק וחשוב, שגם חידש לי לא מעט דברים, למרות שקראתי על הפרשה, בין היתר בספר "אני מאשים" שיצא לא מזמן, הכולל את הטקסט של אמיל זולא ומאמרי רקע. בצד השלילה, זהו סרט איטי מאוד וגם קורקטי מאוד, באופן מטריד. אבל הסיפור המרתק והחשוב לנו במיוחד מאפיל על החסרונות ומאוד כדאי לצפות. גם השחזור התקופתי מרשים מאוד, והסצנה הראשונה יפה מאוד. הטענות נגד הסרט, כאילו פולנסקי השתמש בסיפורו של דרייפוס כמשל לעצמו, עם סיפורי ההטרדות המיניות שלו, נראות לי מגוחכות במיוחד. ואני גם מפריד בין האמן ויצירתו. בקיצור, צפו!

סרט מצוין! כנראה הרבה הודות ליום הקולנוע הישראלי, אבל הייתי באולם גדול והוא היה מפוצץ כמעט לגמרי. קראתי ביקורת שלילית בהארץ ויש אחת כזו גם במעריב, אך איני מסכים איתן. הסרט עוקב אחרי מעשיו וחידש לי הרבה דברים שלא ידעתי על אופן התנהלות הדברים. ויש כמובן גם ה"ביקורת" של רגב, אך כרגיל היא מופרכת לגמרי. נתניהו מוצג זמן קצר מאוד כל הסרט, אבל אני מבין שהיא נרתמת להגן על הקיסר. מה שכן יש כאן זו מלחמה על נרטיב, שהחלה לפני הסרט ותתקיים גם אחריו. לי הסרט חידד את הנקודה שעמיר לא פעל בחלל ריק, ולכן אי אפשר להטיל עליו בלבד את כל האשמה. כל הארץ געשה, והרבנים דיברו על דין רודף ומוסר, אי אפשר להתכחש לזה. ובכל אופן, ובלי להיכנס יותר מדי לנבכי הפוליטיקה, זהו סרט חשוב וטוב שנעשה. יש להעמידו בצד הסדרה המופתית "הנערים". בשני המקרים יש התמודדות עם הקורה במדינה. זה אולי לא נעים להסתכל במראה הזו, אך זה חשוב. בשביל סרטים כאלה טוב שיש קולנוע ישראלי. …יצאתי מהקולנוע וקראתי שביבי שוב מונה להרכיב את הממשלה. באסה.

ליידי גאגא משחקת יפה מאוד וברדלי קופר שר יפה מאוד, וכן, כמובן גם להיפך. אבל הסרט די בינוני ושבלוני. למעשה, זה נאמר במהלכו - זה אותו סיפור שמסופר שוב ושוב, השאלה רק איך מספרים אותו. ובאמת, הסרט הזה הוא רימייק לסרט שכבר נעשה כמה פעמים בגרסאות שונות. הסיפור פשוט - זמר מצליח פוגש זמרת מתחילה, הוא הולך ושוקע באלכוהול בעיקר, והיא הולכת ומצליחה יותר יותר. אבל הנקודה החיובית בסרט היא הפסקול המשובח, המורכב משירים של גאגא וקופר. בעיקר השיר המרכזי, Shallow, המצוין.

סרט מהנה מאוד, עשוי טוב, וגם עם מסר חשוב במידה מסוימת. "במידה מסוימת", כי כבר נעשו סרטים רבים על היחס לשחורים בהיסטוריה של ארה"ב וכאן אין חידוש גדול. ובכל זאת יש כאן זווית מקורית. הסרט מספר על נגן פסנתר ידוע ומבובד, שהוא גם שחור-עור, ששוכר את שירותיו של נהג לבן-איטלקי למסע קוצרטים בדרום ארה"ב. כמובן שהם ייתקלו בתקריות גזעניות שונות. אבל אין כאן משהו באמת יוצא מן הכלל בחריגותו. אדם שחור כדמות שאותה משרתים – זה החידוש, ויש כאן אמירה פוליטית ברורה. וכמו כן, הדבר מביא למעמדים דרמטיים מעניינים, כמו הסצינה בה דון שירלי (הגיבור השחור) עוצר עם המכונית על רקע קבוצת שחורים שעובדת בשדה והם מסתכלים בו משתוממים. מצד שני, הנהג האיטלקי הוא אדם פשוט ואוהב חיים (ואוכל), אך כאן דווקא ההצגה שלו לא חורגת הרבה מההצגה המסורתית של האיטלקי, ורק נוצר קונטרסט מול השחקן שמולו. שני השחקנים עושים עבודה מעולה! אבל למרות הכול, מדובר בסרט אמריקאי טיפוסי, ועל כן שבלוני. את רוב ההתרחשויות אפשר לחזות מראש. והוא גם רך מאוד, כפי שציינתי, ואין בו דרמות רציניות באמת. אז כאן, זה סרט טוב ומהנה, אך האם זה הסרט הכי טוב שנעשה השנה, עד כדי כך שהוא ייקח את האוסקר? אם כן – אנו בבעיה.

ראיתי מבקרים שיוצאים מגדרם בשבחים על הסרט וצופים "רגילים" רבים שלא מצאו בו דבר. אני יכול להבין את שני הצדדים, בערך. כי מבחינת העלילה – הסרט ירוד מאוד. כמעט אין בו עלילה והוא לא מספיק מעניין. שוב יש כאן תופעה של סרט איטי, ועוד בשחור-לבן, שבגלל איטיותו נתפס כאיכותי, אך לדעתי באופן לא מוצדק. בכך הרבה מהצופים צודקים. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהצילום המופתי. הסרט רצוף בצילומי דולי (על מסילה) ופאן (מצלמה נעה לצדדים) יפהפיים. לא ראיתי צילום מרהיב כזה מאז "בירדמן" זוכה האוסקר. למשל, יש סצנה אחת קרוב לתחילת הסרט, בה הגיבורה עושה סיבוב בבית לכיבוי אורות, והמצלמה עוקבת אחריה תוך שהיא עושה סיבוב של 360 מעלות ויותר. זה נהדר. כמו כן, יש כמה סצנות רבות משתתפים מרשימות, כמו סצנת ההתאמנות, או – בעיקר – סצנת ההפגנה ההמונית והאלימה. יפה בעיניי בסצנה זו, שלמרות שהשקיעו בניצבים רבים, רוב הסצנה מצולמת מבעד לחלון, וכך מתקבל הרושם של משהו שמתרחש ברקע. ועוד, כמובן, סצנת הים לקראת סוף הסרט, היא נהדרת מבחינת הצילום. מבחינה דרמטית, צריך לציין לטובה את סצנת הלידה, המזעזעת. אבל כפי שאמרתי כל הסרט רצוף בצילום הזה, שמאפיין אותו, וזה יפה מאוד. כך שגם את המבקרים אפשר להבין. אבל בשורה התחתונה, אני חושב שזה לא מספיק. סרט צריך סיפור טוב ומרתק וכאן אין כזה, כך שהסרט משעמם, וצפיתי בו עד הסוף רק בגלל הצילום.

ראיתי שהרבה התלהבו מהסרט, ואפשר להבין אותם, שכן זה סרט איטי, באופן שנתפס כאיכותי, ובאמת גם יש בו איזשהו חן מסוים, ובעיקר בסוף. אבל בעיניי הוא היה בעיקר משעמם. אין סוף לגינונים והנימוס הבריטיים, באופן מייגע למדי. בנוסף, העלילה לא ברורה. מסופר על אישה שפותחת חנות ספרים במקום מסוים ועושים לה בעיות. אך ראשית, לא לגמרי ברור מה הבעיה המשפטית שבמקום הזה. ושנית, לא ברור כלל למה מנסים להתנכל לה. מה אכפת להם שהיא פתחה חנות ספרים? כל זה לא מוסבר כלל, מה שמקשה ליהנות מהסרט. אני מבין שצריך משהו שיניע את העלילה, גם אם – צריך להודות – הוא די שבלוני, אבל צריך גם לדאוג להסביר אותו טוב יותר.

סרט מוזר ומרתק, מאת הבמאי המעניין שהביא לנו את "זרים מושלמים". בהתחלה קצת נרתעתי ממנו, בגלל המוזרות ועוד יותר בגלל הרוע – שכן הזר המסתורי מבקש מאנשים לעשות דברים נוראיים. אבל בהמשך הרתיעה התפוגגה, כי נוצר דיון מעניין על הרוע עצמו, ועל משאלות לבם של אנשים וכמה גבולות יהיו מוכנים לחצות כדי להגשים אותן. יש לסרט מוסר השכל רב, אבל גם צורת עשייתו מבריקה. יש כאן כמה וכמה סיפורים, שמשתרגים זה בזה באופן מופתי. ויש כאן מקוריות רבה, והסרט לא נראה דומה לשום סרט אחר, ורק על זה מגיע לו ציון לשבח. מבחינה קולנועית ההגבלות קשות, שכן כל הסרט מתרחש במקום אחד. כך שאפשר בקלות היה להעביר את העלילה גם בתיאטרון, ואפילו – בכתב. אבל כן יש כאן משחק משובח של כל המעורבים, ומעל הכול, כאמור – תסריט מבריק. לסיכום, סרט מרתק (והמבקרים שכתבו נגדו לא מבינים דבר). בהחלט מעורר ציפייה לסרטים הבאים של הבמאי המרתק הזה.

סרט מעולה! באתר זה חלק נתנו לו 10 וחלק 2. האחרונים כנראה ראו את הסדרה "נרקוס" שגם מספרת עליו, ביתר פירוט, אבל אני מסכים עם הראשונים. סרט מרתק, קצבי, חזק.

סרט איטי מאוד, נוגה ויפה. הרבה מבקרים, וגם בקהל, קטלו את הסרט, אך אני נהניתי ממנו מאוד. הקהילה היהודית בלונדון מתוארת במבט מבפנים (לי רק הפריע שבברכות אמרו "השם" ולא "אדוניי"), כשלתוך התבנית המסורתית הזו משולב סיפור עדין של אהבה לסבית בין שתי הגיבורות. אבל אין כאן פורנוגרפיה, במובן הרחב, אלא תהליך הגילוי מחדש של הנשים זו את זו הוא איטי ואמין, וגם כאמור עדין. ואולי אמין זו לא בדיוק המילה, כי סיפורים כאלה הם לא בדיוק שכיחים בקהילות מסורתיות. ובכל זאת, הוא אפשרי והוא מתואר היטב. לפני סרט זה צפיתי בסרט "קרא לי בשמך" שזכה לתשבחות גדולות מהמבקרים ומהקהל, אך אני הפסקתי לצפות בו אחרי 40 דקות ארוכות. גם של מדובר בסיפור אהבה חד מיני, הפעם בין גברים, והפעם באיטליה, וגם שם מדובר בסיפור איטי מאוד. אך הסרט ההוא שעמם אותי וזה שכאן ריתק אותי, ואילו אצל המבקרים בדיוק להפך. קשה להבין מדוע. גם המשחק של שלושת השחקנים המרכזיים בסרט מרשים, ובמיוחד זה של השחקנית המרכזית, שיש לה חן מיוחד, וגם זכורה לי מסרטים אחרים, אף שאיני זוכר איזה. גם השחקנית השנייה מציגה משחק מרשים. לסיכום, אני ממליץ מאוד על הצפייה. רק קחו בחשבון שזה סרט איטי ופיוטי, שלא מתאים לכל אחד.

סרט טוב מאוד. והחתולים יפיפיים... אובה הוא זקן נרגן, וגם השבדים הצפוניים לא ידועים בהפגנת רגש והם די קרים. אבל דמות אישה פרסייה מכניסה חום אנושי רב לסרט, וגם אשתו של אובה בתמונות מהעבר חייכנית וחמימה. הסיפור עצמו מוכר, איך אדם קשה לומד לאהוב את החיים ואת בני האדם, ובכל זאת הביצוע יפה, יש רגעי צחוק ודמע, וסך הכול התוצאה ראויה בהחלט.

הייתי היום בבית אבי חי בסרט של דפני ליף "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע", תיעוד אישי של מחאת 2011, מאת מי שיצרה אותה, בעצם. קודם כל, סרט מצוין ומרגש. מצליח להעביר את העוצמות שהיו אז, ומאז - אבדו. ממליץ לכולם לראות את הסרט הזה! שנית, לאחר ההקרנה הייתה שיחה של הקהל עם דפני. לא הספקתי לומר את מה שרציתי, אך אם הייתי מספיק הייתי אומר, כי לדעתי הטעות הגדולה שנעשתה היא שהכוח העצום שהיה אז לא תורגם ליצירת מפלגה עצמאית. אני חושב שמפלגה כזו הייתה יכולה לעשות פה שינוי משמעותי. אגב, גם במחאת 1968 בצרפת, עם דני האדום, עשו את אותה טעות (כך קראתי איפשהו אודותיה). תחת זאת, נראה שיאיר לפיד זכה בכל הקולות האופציונליים האלה, הקולות שרוצים שינוי, אלא שהמפלגה שלו בעיניי היא משהו אחר לגמרי. חבל מאוד. אבל אולי לא נכון לסיים בנימה פסימית, והפגנת היום אולי מלמדת כי הכוח נשאר בשטח.

סרט מדכא, קודר, מעציב. בחציו השני, עם כניסת קטע מוסיקה לראשונה, ועם התחלת הצלחת הציור של הגיבורה, נכנסות מעט פיסות אור. אבל גם הן מינוריות מאוד והסרט ממשיך להיות כבד ומעיק. היחס של הגבר לגיבורה בתחילת הסרט הוא פשוט בלתי נסבל, ואני לא מבין מה הטעם אף להראות אותו בסרט, שלא לדבר על לחיות אותו. בהמשך הוא משתנה לטובה, אמנם בצורה מינורית גם כן, אבל הסרט לא הצליח לשכנע אותי שגיבורה מצאה אושר בחייה. יותר נראה לי – ותסלחו לי שאני אומר זאת – שהיא פשוט הרגישה שמגיע לה פחות. ברור שהגיבורה, שחולה במחלת פרקים, לא קיבלה מספיק אהבה בחייה, וזה מעציב. אפילו הציור, שהוא נקודת האור והצבע, לא מצליח לשפר את חייה הממשיים, הפיזיים, והיא נותרת באותו בית עלוב שאינו מחובר לחשמל. כנראה ניסו לספר לנו כאן סיפור על הסתפקות במועט, שיש בה אושר, אך כאמור, אני לא השתכנעתי, והסרט השרה עליי אווירה דיכאונית. אני לא אוהב סרטים כאלה והייתי שמח אם היה מישהו שיזהיר אותי מראש מפני סרטים כאלה. ועדיין, הסרט עשוי טוב, השחקנים מצוינים, ואני יכול להבין אנשים שכן ייהנו ממנו, ועל כן הציון עולה במעט. למעשה, אני רואה שאנשים רבים אהבו אותו מאוד, אלא שמה לעשות ודעתי שונה. אגב, בתמונות האמיתיות שמופיעות בסוף נראה בן זוגה של הגיבורה מחייך ועליז, כפי שהוא לא נראה בכל הסרט עצמו. על כן אני מטיל בספק עד כמה הסרט הזה באמת מבוסס מציאות.

סרט רגיש אבל די משעמם. אישה שעובדת כמיילדת מוכשרת פוגשת בפילגשו של אביה לאחר 30 שנה. המיילדת היא אישה קונפורמיסטית מאוד, נמנעת משתיית יין ואכילת בשר, וכמובן שמעישון. הפילגש החוזרת, לעומת זאת, מלאת חיים, טורפת את החיים ללא הרהורים שניים. אך מתגלות אצלה גם בעיות בריאות. תחילה המיילדת שומרת כעסים עליה, אך בסוף היא משחררת אותם ומקבלת אותה. במקביל, היא פוגשת גבר, בן השכן, ומנהלת איתו מערכת יחסים, שנראה שלא הייתה לה מזמן. כלומר, נראה שהמפגש המחודש שיחרר אותה מעט וחיבר אותה אל החיים. כל זה יפה מאוד, וכאמור רגיש מאוד ומלא אנושיות, גם משחקן של שתי הגיבורות הראשיות מצוין. אבל העלילה מתנהלת בעצלתיים. לא קורה שום דבר מרגש במיוחד. וגם הסיפור הזה הוא די מוכר וסופר כבר הרבה פעמים בכל מיני צורות. אז אפשר לראות, אבל בהחלט לא יקרה כלום אם לא.

סרט חביב על נערה אילמת שמתחברת ליצור מפלצתי, לפחות כלפי חוץ, ומצילה אותו מהרוצים להרע לו. סיפור המסגרת מחמם לב, אנושי מאוד, ובעל מוסר השכל, על היחס לשונה ולאחר. אבל הביצוע בעייתי. הסרט לא סוחף, הוא איטי ולא מלהיב, וגם ארוך מאוד (כשעתיים). בעבר סיפרו סיפורים דומים בצורה טובה יותר, בעיקר עולה בזיכרוני "איש הפיל" המופתי. אבל סרט זה זכה באוסקר לשנת 2017. זה אינו מפתיע אותי. כבר מזמן זכייה באוסקר לא מציינת עבורי סרטים טובים באמת. בשנים האחרונות היו סרטים רבים שזכו ואני לא הערכתי מאוד. ועדיין, כאמור, זה סרט חביב וראוי. גם הסיום שלו מרשים מאוד ומרגש. כך שאפשר לראות, אבל לא הפסד גדול אם לא.

עיקר חשיבות הסרט היא בכך שהוא מציג את אמריקה השנייה, הפחות מוצלחת ומצוחצחת, בה לאנשים יש בעיות אמיתיות והם מתמודדים עם חיים קשים. בזה הסרט הזה מתקשר לסרט נוסף שיצא די בסמוך לו – "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". אלא שהסרט הזה נופל באיכותו מהסרט ההוא. הסרט מורכב מקטעי ראיונות של הדמויות ומחלק עלילתי, שהוא העיקר. הוא עוקב אחר חייה של טוניה, מחליקה על הקרח אומנותית, למן ילדותה (בקצרה) ועד התבגרותה. המשחק של השחקנית שמגלמת את טוניה טוב, אך ראוי לציון במיוחד המשחק של אימה, המחוספסת והקרה להחריד. הסרט מעורר רגשות של רחמים, ואצלי הוא עורר גם כעס, כאשר מתברר שלא די ביכולות האישיות של טוניה, אלא שמשפחתה הבעייתית מכשילה אותה בפני השופטים. ארה"ב מנסה להתגאות בכך שהיא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אך הנה מכשולים שלא ממן העניין יש גם שם. הרצון להציג משפחות מושלמות ומתקתקות תקף לא רק בעולם הפנימי של הסרט, אלא בקולנוע האמריקאי כולו, ומהבחינה זו, כאמור, הסרט הזה בולט לחיוב. אבל עדיין הוא לא מספיק מרתק. אולי זה הסיפור, שאחרי הכול הוא די שולי. וגם האירוע המכונן בו, יחסית לסרטים ובכלל, אם מסתכלים בו היטב בעצם אינו כל כך גדול. ועדיין, סרט מעניין וחשוב. שווה לצפות בו לדעתי, למרות שאינו מושלם.

סרט קודר מאוד, שמדכא את הנשמה לכל אורכו ונקודות אור אפשר לראות רק בסוף. האם זה מספיק? להערכתי לא. הסיפור על משפחה לא רגילה מזכיר מאוד את "קפטן פנטסטיק", שיצא לא מזמן, אך שם יש הרבה יותר אור ואופטימיות, וכן הצדקה מסוימת לחריגה מהחברה. כאן זו פשוט משפחה לא מתפקדת, שמעציב להתבונן בה. הסרט גם הזכיר לי את "התבגרות" הזכור לטוב, אבל איזה הבדל בין שני הסרטים! ואני גם מסכים עם המבקר יאיר הוכנר, שיש בעיה במסר של הסרט. הדילמה בין אהבת ההורים, לכעס מוצדק עליהם, ידועה. אך גם עמדה סולחת לא יכולה להתעלם מנקודות ביקורת. בכלל, לא אהבתי את הראייה של שחור ולבן בסרט: או קשר עם אביה, או קשר עם ארוסה. האם זה חייב לבוא זה על חשבון זה? אך מעבר לכל הדברים, הסרט לא עשוי טוב בעיניי. הדמות של האב מרתיעה ומאיימת, כשמולו כל רגש אחר, אם הוא מופיע בכלל, נראה קורקטי מאוד. האב מאפיל על כל הדמויות. וכך כנראה התנהלו חייהם גם בפועל (הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, שסופר בספר רב מכר). לכן הפעם אני נוטה להסכים דווקא עם דעת המבקר יאיר הוכנר שנתן לסרט ציון 4, ולא עם דעת הצופים, שממוצע ציוניהם הוא כ-8.5 (גבוה מאוד). ולמרות כל זאת, בחלק האחרון של הסרט גם אני התרגשתי מעט...

סרט שהוא קודם כל חגיגה לעיניים. ציירים רבים ציירו אלפי תמונות כדי לנסות להעביר את ציוריו של ואן גוך, ובייחוד את רוח ציוריו, למדיום הקולנועי. להערכתי, המשימה הזו הצליחה יותר מהמשוער. חלק מהסט אלו ציורים ממש וחלק ציורים על גבי צילומים נעים, ובשני המקרים התוצאה טובה. עדיין לא ואן גוך עצמו, אבל תוצאה טובה. ובכל זאת, יש משהו אחר במדיום הקולנועי, שמצריך יותר מטכניקה ציורית. כאן אנו מגיעים לסיפור. באופן שגם הוא די מפתיע הסיפור מעניין למדי. נרקמת כאן עלילה בלשית, אותה מוביל מעביר מכתב, שמנסה לברר כיצד נהרג ואן גוך. כל הסרט מתרחש שנה לאחר מותו, עם הפצעות של קטעים שונים מחייו. עתה, הסברה הרווחת היא שהוא התאבד, אך הסרט מצליח לערער יפה את הסברה הזו ולהציע לה תחליף הגיוני. כל הפרטים האלה לא היו ידועים לי לפני הצפייה, ועדיין צריך לברר את אמינותם. ועדיין, איני יכול לתת לסרט את הניקוד המלא. כמו שאמרתי, לקולנוע יש חוקים משלו, וכאן הסיפור נחמד ואופן הצגתו מרשימה, אך כסרט הרגשתי שחסר בו משהו, אולי הוא לא מספיק מותח ומרתק. אבל הוא טוב למדי.

סרט היסטורי יפה, שעיקר מה שאהבתי בו הוא השיעור בהיסטוריה שהוא מעביר. הסרט עוסק במספר ימים קטן, שבהם צ''רצ''יל נבחר לראשות הממשלה במקום צ''מברלין, ובאותה עת מאות אלפי חיילים בריטים היו נצורים בדנקרק, עם סכנת אובדן ברורה, כשבמקביל נעשו ניסיונות על ידי אנשים בקבינט הביטחוני, בעידוד צ''מברלין, להגיע לשיחות שלום עם היטלר, והופעל לחץ כבד בכיוון זה. התבוסתנות על צ''מברלין (אמנם בעניין אחר, דומה לזה) הפכה כבר לשם דבר, באופן שלילי. צ''רצ''יל דגל בהשבת מלחמה, וציטוטו הידוע הוא כי יש לצפות ל"דם יזע ודמעות". וכן סימון היד שלו היה V, המסמל ניצחון. הפינוי מדנקרק, כחלק ממבצע דינמו, הוסרט אך לא מזמן בסרט "דנקרק", שאני לא אהבתי. כאן הוא מופיע ברקע, מזווית הראיה השלטונית, ולדעתי בצורה טובה יותר. גארי אולמן משחק את צ''רצ''יל בצורה מופתית, אף על פי שבהצגתו הוא נראה בעל התנהגות משונה, קפריזית מעט, לא קוהרנטית לחלוטין, ואיני יודע האם הצגה זו נאמנה לדמות הממשית. גם דיבורו בחלקים נרחבים של הסרט הוא איטי מאוד, ובכלל הסרט איטי באופן כללי. תצוין לטובה גם הקלדנית של צ''רצ''יל, שנותנת הופעה חביבה. הסרט עורר אצלי מחשבות על המלחמה ההיא, כמו מה היה קורה לולא התערבות ארה"ב, האם בריטניה הייתה עומדת? – וזה, כאמור עיקר ערכו בעיניי. מבחינה קולנועית, האיטיות שלו קצת בעוכריו, בעיניי. עיקר הדרמה הוא השחזור ההיסטורי.

בעיניי, סרט נהדר. מעביר את תחושת היישוב לפני ואחרי קום המדינה, תוך שחזור היסטורי מרשים, ומתמקד בסיפורה של משפחה אחת, משפחתו של עוז, ובעיקר בדמות אחת (בעיקר בשליש השלישי של הסרט) - אמו. למי שמעוניין, סלקום טי וי הכניסו את הסרט למאגר שלהם ממש בימים אלו. ומילה אקטואלית? אחרי הצפייה בסרט זה נראה לי כל כך מיותר, אך בכל אופן אגיד רק דבר אחד - לחשוב שמי שעשתה סרט כזה (ורבות דובר גם על הסיכונים המקצועיים שלקחה על עצמה בעשייתו ועל התמסרותה אליו) - לחשוב שהיא לא אוהבת את המדינה, ובכן, זו בדיחה לא מוצלחת.

סרט חביב ביותר, עם אנסמבל שחקנים מרשים ביותר. אני שמעתי הסתייגויות ממנו לפני שצפיתי, אבל אני נהניתי ממנו מאוד. בעבר ראיתי הרבה סרטים של פענוח סרטים, אך בשנים האחרונות דומני שכמעט כבר לא עושים כאלה. לכן שמחתי מאוד מסרט זה. גם אופן הצילום והמראה הכללי מהממים. הדבר היחיד שבכל זאת הפריע לי זה הסיפור עצמו. יש לי את כל הכבוד והערכה לאגתה כריסטי האחת והיחידה, אבל כאן הצלחתי לפענח את התעלומה (או לפחות להיות בכיוון כללי נכון של הפענוח) הרבה לפני שהרקול פוארו פתר אותה עבורנו. ועדיין, זה סרט חביב מאוד, וחילופי הדברים המהירים והעדויות המצטברות שומרים על עניין ואף מחדדים את המוח, לכן בעיניי זהו סרט מומלץ.

בשתי מילים: סרט גרוע. דניאל די לואיס הוא שחקן ענק ולעד אזכור לו את תפקידו המופתי בסרט "כף רגלי השמאלית", וגם כאן משחקו מהפנט, אך נראה שכאן כישרון המשחק האדיר שלו בוזבז, כי אפילו הוא לא מצליח להציל סרט עם עלילה כה קלושה. ולא רק המשחק, נראה שכמעט כל אספקט בסרט הזה נעשה בקפידה, המוסיקה הקלסית ברקע נהדרת, הצילום המדויק נהדר, וגם כמובן השמלות נהדרות. אבל מה כל זה שווה בלי תוכן. הסרט עובר בקצב איטי מאוד, מה שכנראה מגביר את ההתרשמות מהאמנותיות שלו, אבל מבטים ממושכים אינם מספיקים כשלא עומד מאחוריהם דבר. בנוסף לזה, הסרט דקדנטי מאוד. "אווירה של מוות" נאמר בו, ואכן זו האווירה. וכל זה עטוף במסכת נימוסים מוגזמת ומעייפת. אני יכול להבין מבקרים וצופים שראו בסרט זה יצירת מופת, אך בעיניי הוא היה בעיקר משעמם מאוד עד בלתי נסבל. לכן מבחינתי חבל לבזבז עליו את הזמן, אלא אם כן ברצונכם לצפות ביצירה אמנותית הדורה ותפלה, גרועה לתפארת.

דרמה חזקה על אישה נחושה, שעומדת בעקשנות מול כוחות רבים העומדים מולה, בניסיון להמריץ את החקירה על אונס ורצח בתה. דמות הגיבורה הראשית קשוחה באופן לא מצוי, וזה מעניין להציג דמות נשית בצורה זו. נשים אחרות בסרט מוצגות באופן יותר מסורתי, כעדינות ויפות. אולי רק אם סגן השריף מתוארת גם היא כאישה חזקה וקשוחה. בכלל, כל ההווי הוא הווי אמריקאי דרומי, שזה אומר חספוס רב של דמויות רבות, גם של הגברים כמובן. לסרט התפתחויות רבות כשאחת רודפת אחר השנייה. לעיתים עוד לא סיימת לעכל התרחשות אחת וכבר מתרחשת עוד אחת. אבל סך הכול הסרט הוא דווקא סרט איטי וכבד. גם דמויות המשנה מעניינות ומשוטטות כל אחת בדרך ייחודית. דמות השריף, סגן השריף, עובד חברת הפרסום, ועד גמד – אותו אחד שמשחק את טיריון לניסטר במשחקי הכס – שמשתלב בעלילה. ראיתי שהרבה התלהבו מאוד מהסרט הזה, גם אני אהבתי, אם כי התלהבותי מסויגת יותר. סך הכול סיפור טוב ודרמה טובה, ובעיקר מסר של נחישות או עקשנות שמועבר יפה, אבל לא משהו יוצא דופן במיוחד (בטח לא מבחינה קולנועית טהורה). ועדיין, כדאי לראות. אה, וגם הסוף קצת בעייתי מבחינתי, אך לא אוכל להרחיב על כך, כמובן.

עוד סרט אינטליגנטי ויפה של וודי אלן. הרבה מבקרים קטלו אותו, אך לדעתי לא בצדק. יש כאן את המתכון הידוע, של משולש או מרובע אהבה, היוצר דילמות אצל הדמויות, הסתרות מידע וגילוין, וכיוצא באלו. בזאת אין כל חדש ואנו מכירים זאת גם סרטיו האחרים של אלן, ומסרטים אחרים בכלל. הפעם האווירה מעט יותר עגמומית, ואף אלימה במקצת, בעיקר בהתנהגותו הגסה של האמפטי, בעלה של גיבורת הסרט. נראה לי שקוף למדי שדמותו רומזת לדמות ספרותית וקולנועית מפורסמת אחרת, הלוא היא דמותו של סטנלי מ"חשמלית ושמה תשוקה" ("סטלה, סטלה"). הרמיזה מובנת עוד יותר אם נזכור שהגיבורה היא שחקנית בעברה, ושאהובה הצעיר הוא כותב מחזות, שמזכיר מחזאים שונים לאורך הסרט. בהתאם לזאת, גם המשחק של שני השחקנים הראשיים מעט מוגזם ותיאטרלי, אבל לדעתי זה מתחייב מרעיון הסרט. למעשה, אני חושב שהמשחק של השניים, קייט וינסלט וג''ים בלושי, טוב מאוד. את קייט היה מעניין לראות גם מבחינת ההתפתחות שלה מאז התפקיד ההוא בטיטאניק. שני השחקנים האחרים, ג''סטין טיימברליק (שאיני מעריך כשחקן) וג''ונו טמפל (שלא הכרתי) מציגים משחק הרבה פחות מרשים, ודי אנמי למען האמת. אבל הם צעירים ויפים... ראוי לציון מיוחד בסרט זה הוא הצילום המרשים. שוטים ארוכים ומורכבים, שמצליחים להעביר גם פן רגשי. בקטע אחד, שעוקב אחר הליכה של האמפטי וחבריו, עיקר ההתרחשות מוסתרת על-ידי עמודים הנמצאים במקום, וזה מבריק. גם התאורה המתלווה לשוטים מצוינת, וראויה לציון למשל התמונה ממש לקראת סיום הסרט המתרכזת בג''יני, כשחצי פניה מוצללים. על סף הגאונות, הייתי אומר. יש עוד הרבה מה להוסיף, אך אני נאלץ לקצר. לסיכום, סרט אלני טיפוסי, עם כמה גוונים ייחודיים לו. כדאי לצפות.

סרט טוב וקצבי, המצליח להעביר את הפעילות הנמרצת ואת הרגשות החזקים במערכת עיתון "וושיטנטון פוסט" בעת מלחמת וויאטנם. מערכות עיתון הן תמיד דבר סוער, לפחות כך מאז ומתמיד הן הועברו בקולנוע. הדיאלוגים מהירים וכולם אחוזי תזזית – וזה מדביק את הצופה. בנוסף, יש כאן, כמובן, גם הרובד הערכי, המלחמה בשם חופש העיתונות כנגד המנסים לצנזר אותה מטעם השלטונות. המסר הזה הוא תמיד רלוונטי וחשוב. וכאן המטרה ברורה לגמרי – חשיפת שקרים גסים של השלטון לדורותיו, כשמצד שני חיי החיילים עומדים על הכף. שפילברג, הבמאי, תפס לו עוד נתח עסיסי מההיסטוריה האמריקנית ויצר סרט מצוין ומהוקצע. גם השחקנים הראשיים, מריל סטריפ וטום הנקס מציגים משחק ראוי מאוד. ויש גם מסר פמיניסטי. הדמות הראשית, בעלת העיתון, שמגולמת על ידי מריל סטריפ כאמור, זוכה לזלזול לאורך הסרט, אך יודעת להוכיח את עצמה היטב בזמן אמת. למעשה, היא הגיבורה האמיתית של הסיפור, לפחות כפי שהוא מוצג בסרט. לסיכום, סרט מעורר השראה ועשוי היטב. גם הסוף – שלא אחשוב – טוב מאוד.

קשקוש ארוך ומיותר. ראיתי רק בגלל הערכתי לסרט הישן המקורי, והצפייה לא הוסיפה לי כלום. מתמשך ולא מחדש.

סרט מעורר השראה על מאבקו של אב בשם בתו כנגד כל הסיכויים. במהלך הסרט יותר ויותר אנשים מתחילים להתייחס למאבקו בחשדנות, וכך קורה גם אצל הצופה, ששואל את עצמו: האם אני הייתי פועל באותה הדרך? והאם בכלל נכון להקריב את כל חיי, כולל יחסי עם בת זוגי, עבור מטרה נעלה אמנם, אך שנתקלת בכל כך הרבה מכשולים. הסרט עשוי בצורה קורקטית למדי, אבל בכל זאת מצליח לרתק ולרגש. המשחק של דניאל אוטיי משובח ביותר. הסרט מתחיל מנקודה מסוימת לקראת סוף הסיפור ומשם חוזר אחורה ומתחיל את הסיפור מהתחלה. בכל אופן, לא קשה לנחש את הסוף עצמו. אבל עדיין הסוף מרגש והעביר בי צמרמורת. לסיכום, מעורר מחשבה ורגש ובעל מוסר השכל נוקב.

סרט אינטליגנטי ואקטואלי מאוד, העוסק בסודות שאנו מסתירים ובמה קורה כאשר הם מתגלים. האקטואליות גלומה במכשיר מגלה הסודות – הטלפון הסלולרי, המשמש כגורם הפרטי והחסוי שלנו. זהו סרט קמרי, כמעט כולו מתרחש בדירה אחת, הדירה בה נפגשים קבוצת החברים למפגש. לא יודע אם זה כך, אך זה נראה כמו עיבוד של מחזה. ובעיניי זה חיובי, לא שלילי. הדיאלוגים רבים ולפעמים קשה לעקוב אחריהם, במיוחד מאחר שהם באיטלקית, שאינה נגישה לרוב הצופים כאן. אבל גם זה לא מפריע והסיפור עובר בצורה חלקה. עוד ניתן לטעון שיותר מדי סודות נחשפים, באופן לא אמין. אך בעיניי זה משל, משל מודרני, ולא נורא אם מדגישים קצת את הנקודה מזוויות שונות. יש בסרט רגעים מרגשים, רגעי מעבר משמעותיים וסיום חכם. הכול עשוי בטוב טעם, וכפי שאמרתי בתחילה – בצורה אינטליגנטית. מומלץ מאוד.