האחים פאולו וויטוריו טביאני שבסוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים היו מהיוצרים המוערכים והפופולאריים ביותר בעולם הפסטיבלים ואפילו בבתי הקולנוע בישראל עם סרטים קלאסיים כגון פדרה פדרונה, הלילה של סן לורנצו, כאוס, בוקר טוב בבילון ועוד. אחרי מעבר ליצירה טלוויזיונית והפסקה של חמש שנים מעשייה קולנועית הם חזרו בשנת 2012 אל המסך הגדול עם "קיסר חייב למות" שגם זיכה אותם בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין ובחמישה פרסי האוסקר האיטלקי.מדובר ביצירה קולנועית לא שגרתית, ריאליסטית אך באותה עת מסוגננת. על אף שמדובר בהפקה צנועה תקציבית המתרחשת מרבית הזמן מאחורי סורג ובריח, זהו אחד הסרטים המרשימים ביותר ויזואלית שנראו על הבד מזה זמן רב. פביו קוואלי הוא מחזאי, שחקן, במאי, מנהל אומנותי ואוצר תערוכות שהחליט לעשות מעשה ולהקים דווקא בבית הכלא השמור ביותר באיטליה להקת תיאטרון עם אסירים שחלקם שפוטים למאסר עולם על מעשי רצח, סחר בסמים וחברות בקאמורה (המאפיה האיטלקית).
פרסומת
הלהקה בה חברים שחקנים אסירים באגף השמור ביותר בכלא זוכה להצלחה ביקורתית ומסחרית עצומה. עשרות אלפי אנשים באיטליה זכו לצפות בהופעות בתיאטרון הנמצא מאחורי חומות בית הסוהר ושחקניו ישנים בחדרים נעולים היטב. ההצגות הקלאסיות והטקסטים הנצחיים של המחזות שהם מעלים גורמים לאסירים להיפתח לעולם תרבותי שלא הכירו ודרכו להתמודד עם סוג חדש של חופש דרך המחשבה והרוח. לכן לא פלא שאחד האסירים חותם את הסרט במשפט: "מאז שהתוודעתי לאמנות, התא הזה הפך עבורי באמת לכלא".צמד האחים הציע לפביו קוואלי לעלות עם האסירים את "יוליוס קיסר" של שייקספיר. לכאורה הסרט הוא יצירה תיעודית אבל כל שוט בו מתוכנן בקפידה ואין בו סצנה אחת שהיא לא באמת מבויימת. למען האמת, מזמן לא נהניתי כל כך מאדפטציה שקספירית בקולנוע. המחזה שעוסק בדמוקרטיה, חופש, בגידה בערכים ובגידה בחברים מקבל לפתע משמעויות נוספות כאשר אנחנו צופים בתהליך העבודה על המחזה והחזרות של האסירים/שחקנים בתאים שלהם ובמסדרונות הכלא. המחזה הנצחי נראה רלוונטי יותר מתמיד כאשר הבמאים בכישרונם מצליחים ליצור השוואה בין העלילה ובין המצב שבו האסירים שרויים.
רגע הקטרזיס הוא כמובן העלת המחזה מול קהל באולם התיאטרון המאולתר בבית הכלא. "קיסר חייב למות" הוא לא סרט רגיל גם בצורת העשייה שלו. ישנם רגעים שהגיבורים מישירים מבט למצלמה ומדברים אליה. הסרט עצמו נע בין שחור ולבן (בכלא) וצבע (בתיאטרון), ישנו קו כרונולוגי אבל אין קו עלילתי מוגדר. הדמויות לא עוברות תהליך צפוי כמו בקולנוע הוליוודי. בהחלט לא מדובר בסרט תיעודי שגרתי שבו הבמאים משוחחים עם הגיבורים שלהם על הרגשות, התחושות וההיסטוריה שלהם. מדובר בסרט מאוד מהודק ותמציתי המורכב מקטעי חזרות וקטעים מההצגה וכל אלו יחד יוצרים את האימפקט הרגשי העצום ומעבירים את המסר בלי שידושו בו ללא הצורך.בסופו של דבר "קיסר חייב למות" הוא אחד הסרטים המרתקים והאיכותיים ביותר שהוקרנו בשנים האחרונות בישראל. אם הסרט הזה יצליח מסחרית זאת תהיה הוכחה שהקהל הישראלי לא התמסחר לחלוטין ואולי המפיצים יפסיקו כל כך לחשוש מהפצה של קולנוע איכותי אמיתי בישראל.
מעולה לחוג קולנוע או ספרות... מקווה שמבוסס על מקרה אמיתי.
למדתי "יוליוס קיסר" בתיכון - וגם אני שאלתי את עצמי (כמו אחד השחקנים בסרט) למה בתיכון חשבתי שזה משעמם?
שם:איריסגיל:5523/09/2013 10:13:42
1/10
כשיצאתי מהסרט שאלתי את עצמי ואת חברתי "מה זה היה?"...
מוזר באופן יוצא דופן, בחלקו הרב לא מעניין, אם לקחתי משהו מהסרט הזה שהלכתי בשל ביקורות טובות של אנשים שאני מחשיבה את דעתם? אולי המשפט האחרון בסרט, אבל היה צריך לסבול את כולו כדי להגיע למשפט הסופי "ברגע שחוויתי אמנות, אני מבין שאני בכלא" אומר אחד השחקנים/אסירים.... לא ממליצה בכלל!!!!
שם:דברתגיל:4219/09/2013 09:34:57
10/10
זהו מבטו של הקולנוע על התיאטרון ובכך טמונה גדולתו.
המצלמה סוקרת את הבמה לרוחבה משמאל לימין, ה"תפאורה" הקודרת בשילוב צילום "עירום" בשחור-לבן עוצמתיים מאוד (בעיקר הצילומים מזווית נמוכה של הכלא דמוי המבצר, או- כשאסיר תורן שוטף את מסדרונות הכלא). ה"שחקנים" אינם "כוכבים", הם אינם יפים או "גיבורים", ושנים של שרידות נותנות בהם את אותותיהן. סרט עשיר ואמיתי מאוד, דוקר ישר בקרביים, כשאמצעי המבע הגאוניים שבו חוזרים אל ראשית הקולנוע הצרפתי.