ג'וג'ו ראביט ביקורת סרט

"Eagle vs Shark", "ילד", "מה אנו עושים בצללים", וכמובן "Hunt for the Wilderpeople", הן קומדיות ניו-זילנדיות שזכו להצלחה בעולם פסטיבלי הקולנוע. מדובר ביצירות קולנועיות שנונות, קלילות וצבעוניות שכל היפסטר אמיתי ידע לקשקש עליהן וכל חובב קולנוע עצמאי כבר מזמן יודע לצטט מהן. האיש שביים אותן אוחז בשם המוזר טאיקה וואיטיטי והשם הזה הפך לשם מוכר מאחר והוא גם הבמאי שהוזמן על ידי אולפני מארוול לספק את מגע הקסם המיוחד שלו לסרט השלישי במספר בסדרת סרטי "תור". וואיטיטי הוא האיש שהפך את אל הרעם לאחת הדמויות היותר מגניבות בסרטי "הנוקמים" עם "תור: ראגנארוק" ובנובמבר 2021 נזכה ליהנות מסרט רביעי בסדרה והשני במספר שהוא יביים - "תור: אהבה ורעם".וואיטיטי, הבמאי הניו זילנדי בעל השורשים היהודים והמאורים, שלא ממש ידוע בעשייתו הדרמטית הענפה, החליט בין סרט מארוול אחד לסרט מארוול שני, לביים דרמת נעורים קומית המתרחשת במהלך מלחמת העולם השנייה. התוצאה תחת ידיו של במאי קומדיות עכשווי, וכנראה אחד היוצרים היותר מגניבים כרגע בהוליווד, מרגישה כמו סוג של חיקוי חיוור לסרטיו של ווס אנדרסון, אבל בלי הטאץ' הוויזואלי המאוד מוקפד וחריג של האוטר המסוגנן. לעומת אנדרסון שלא משחק בסרטיו, וואיטיטי לוקח על עצמו את אחד התפקידים המרכזיים בסרט וסביבו ניתן למצוא שלל כוכבי קולנוע עכשוויים ואופנתיים: מזוכה פרס האוסקר סם רוקוול, דרך סקרלט ג'והנסון, אלפי אלן ("משחקי הכס") ואפילו הקומיקאית האוסטרלית רבל ווילסון. הפסקול מורכב מגרסאות בגרמנית לשירים של הביטלס, דיוויד בואי ועוד. התסריטאי והבמאי טאיקה וואיטיטי מנסה לספק לצופים סאטירה על פאשיזם דרך סיפורו של ג'וג'ו, ילד גרמני בן עשר בזמן מלחמת העולם השנייה, חבר בתנועת הנוער ההיטלראי, שמנהל שיחות עם חברו הדמיוני אדולף היטלר. הוא מנסה לצחוק על המנהגים, על השנאה ליהודים, על הלאומניות העיוורת שבגללה אנשים מוכנים להקריב את חייהם עבור מנהיג שלא אכפת לו מהאזרחים שלו. ג'וג'ו בן העשר בטוח בדרכו של המנהיג בעל השפם, אבל תפיסת עולמו מתהפכת כאשר הוא מגלה שאמו מחביאה בביתם נערה יהודייה צעירה. ככל שההכרות בינו לבין הנערה הצעירה הולכת ומעמיקה, כך גם סדקים של ספקות מפרקים לאט לאט את חומת האמונה העיוורת. האמונה במנהיג הפאשיסט, במדינה ובשליחיה.וואיטיטי הפך לשם דבר בעולם הקולנוע בזכות ההומור השנון שלו. באופן מפתיע דווקא החלק הקומי הוא זה שפחות עובד בסרט הזה, בעיקר בגלל דמותו הלא מוצלחת של החבר הדמיוני של ג'וג'ו – היטלר בגילומו של וואיטיטי עצמו. זאת משימה די נועזת, מורכבת ומאתגרת להיכנס לנעליו של הדיקטטור הרצחני וליצור מדמותו, מהייצוג שלו ומהסמלים שליוו אותו דמות סאטירית שאמורה לגרום לקהל לצחוק. גם נשאלת השאלה האם דמותו באמת הכרחית בסרט. הרי את ג'וג'ו מלוות דמויות נאציות בוגרות מגוחכות ומוצלחות לא פחות (רוקוול, ווילסון, אלפי וגם הקומיקאי הבריטי סטיבן מרצ'נט). דמותו של היטלר בגילומו של וואיטיטי מזכירה יותר ילד מפונק שההורים מסרבים לקנות לו ממתקים בזמן סיבוב קניות בקניון. וואיטיטי לא עושה שום דבר מעניין או חכם עם הדמות ועם הייצוג שלה, בהשוואה לדמותו של היטלר בסרטו הקלאסי של צ'רלי צ'פלין, "הדיקטטור הגדול", שבו הוא משתמש במאפיינים שפרסמו את היטלר, כמו אופן חיתוך הדיבור בנאומים שהם יותר חשובים מהטקסט עצמו, או האובססיה לשלוט בעולם עם סצנת כדור הארץ הגאונית. צ'פלין הצליח ליצור סאטירה מבריקה וחכמה תוך כדי שימוש באופיו, התנהלותו והסממנים שהפכו את היטלר למנהיג הרצחני שהוא היה. ב"ג'וג'ו ראביט", מלבד החיבה של היטלר לזלילת חדי קרן, תקיעת נפיחות והיעלבות לא משכנעת מהתנהלותו של ג'וג'ו, היטלר שהיה אחראי לרצח של עשרות מיליונים במהלך מלחמת העולם השנייה מתגלה כיצור ילדותי במיוחד, אפילו יותר מגיבור הסרט בן העשר. בהחלט שימוש לא חכם בדמות שאם היא מרכזית בסרט או סדרה חייבת להיות לה הצדקה אמיתית על גבול המבריקה.למזלו של וואיטיטי דווקא הקאסט הצעיר מצליח להציל את הסרט ולהעניק לו את העומק הרגשי ההכרחי. אם זה רומן גריפין דיוויס בתפקידו הקולנועי הראשון כג'וג'ו, שמצליח גם לשעשע, אבל גם לרגש. הוא מתמודד עם קשת רחבה של רגשות ודמותו עוברת גם את השינוי המרכזי והחשוב ביותר בסרט. תומסין מקנזי הניו זילנדית מגלמת את הנערה היהודייה שאמו של ג'וג'ו מחביאה בקירות חדר השינה של אחותו המנוחה. בהתחלה היא מיסטית ומסתורית ובהמשך מתגלה כנערה פשוטה שג'וג'ו לומד לחבב למרות שלל הסטריאוטיפים הגזעניים שהוא שמע וחונך עליהם בתנועת הנוער הנאצית. ילד נוסף הוא ארצ'י ייטס בתפקיד יורקי, חברו הטוב ביותר של ג'וג'ו שהוא גם הדמות הכי מתוקה בסרט הזה. גם דמותו של סם רוקוול זוכה לסאב-טקסט ורבדים מפתיעים וכמובן סקרלט ג'והנסון המגלמת את אמו של ג'וג'ו זוכה לסצנות הדרמטיות החזקות בסרט.בעיה נוספת היא הקצב של הסרט עצמו והכישלון המוחלט ליצור איזון בין הסצנות השונות, דבר שיוצר תחושה שהסרט ארוך יותר מאורכו האמיתי שעומד על 108 דקות. העורך הניו זילנדי הצעיר, טום איגלס, מוכר גם כעורך של הקומדיה הישראלית "פלאפל אטומי" של דרור שאול. הוא גם ערך את שני סרטיו של וואיטיטי "מה אנו עושים בצללים", "Hunt for the Wilderpeople" וגם פרקים בסדרת הטראש הנפלאה Ash vs Evil" Dead". איכשהו התחושה בסופו של דבר היא שהסרט היה יכול להיפטר מכמה סצנות מיותרות החוזרות על עצמן, או לקצר סצנות הנמתחות מעבר לרצוי כדי לספק לו קצב קצת יותר מהיר. אך זאת הבעיה השולית של הסרט הזה שמאוד רוצה להיות סאטירה שאומרת משהו על פאשיזם אז והיום, אך מתגלה כמוצר פחדני שמלקק לקהל במקום לנשוך אותו, ובשנת 2019 אם אין לך משהו חריף וחכם להגיד על איך מדינות שלמות כיום נשלטות על ידי מנהיגים עם שיגעון גדלות אולי כדאי שתתעסק בפנטזיות של מארוול ולא בסאטירות פוליטיות.

הכפיל The Fall Guy חדש 2024

ספר הפתרונות The Book of Solutions חדש 2024

מעשייה אמריקאית American Fiction 2024

מסכנים שכאלה מסכנים שכאלה 2024

הגול הבא מנצח Next Goal Wins 2024

לרוץ על החול Running on the Sand 2023

דוגי סטייל Strays 2023

ברבי Barbie 2023

עוברות את הגבול Joy Ride 2023

לא לוקחים קשה No Hard Feelings 2023