Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל סרטי סטודנטים: סקירות והמלצות

אינטרגלקטיק סמוראי

מבקר: רפאל תמנה

סרטה החידתי והמסתורי של הגר בן אשר ("הנותנת", "הפורצת") מתייחס, כך נראה, למיתוסים מקראיים הנוגעים ליריבות בין אחים ולכוחות מיוחדים - קין והבל, יוסף בכתונת הפסים, אולי שמשון ודלילה. הסרט עצמו הוא בעל כוח ומהות רוחניים חזקים, ולמרות שהוא מתרחש בישראל של ימינו, שורה עליו רוח מפעימה וגם מאיימת של קדמוניות, ונוכחות של כוחות קמאיים.

העלילה מתארת מסע נקמה, שהוא מאבק להישרדות פנימית וחברתית של ילדה ממוצא אתיופי בשם ליה, ה"כבשה השחורה" במשפחה, הנמצאת ברגע המעבר בין ילדות לבין בגרות נשית. המאבק שלה הוא בערכים הדתיים-מיסטיים של משפחתה ושל חברת הילדים שסביבה, שבה היא מופלית לרעה וסובלת מגינוי ומנידוי לא רק בשל אופייה האינדיבידואליסטי, האצילי והמופנם, אלא גם כי אחותה בת הזקונים, נולדה באורח פלא לא כ"כבשה" אלא בעלת שיער שהוא חלק באופן טבעי, שאינו אופייני אצל אתיופים.

הסרט מתאר מעשה נורא שנובע מתוך קנאה ומתוך רצון באהבת אם, עולם ואולי אלוהים. הוא מבטא בצורה עזה, שמתחדדת עם כל צפייה נוספת והתבוננות בדימויים המדויקים, המסתוריים והמצולמים היטב, משהו עמוק מכוחו של מה שנקרא נשיות, מפגיעותה של הנשיות, וגם מאלה של האדם בכלל. העוצמה והפגיעות האלה נמצאים בעמידה בתוך ומול עולם של מרחבי טבע וכוחות טבע, מרחבי עיר, תוקפנות גברית ותוקפנות אימהית, והדינמיקות והתבנותים האתיים והמיתיים שהשבט האנושי חי בתוכם.

[*]

(תמונה מתוך "אינטרגלקטיק סמוראי", צילום: דוד סטרז'מייסטר)

בדרך חזרה

מבקרת: אורטל אדיב

הסרט הקצר "בדרך חזרה" בבימויו של משה רוזנטל, מציג רומן סודי של שני גברים הומוסקסואליים, אותם מגלמים ליאור אשכנזי ושחר נץ. בפתיחת הסרט נראה אורי (ליאור אשכנזי), גבר נשוי בשנות ה-40, נוהג יחד עם עודד (שחר נץ), גבר צעיר בשנות ה-20 לחייו, כשברקע מתנגן השיר "שיר אהבה ישן". תחילה נדמה כי מדובר באב ובן, בשל פער הגילאים, אך מתברר שהם למעשה בורחים אל מקום שומם במדבר כדי לממש את אהבתם הסודית הרחק מסביבתם הטבעית ומחייהם האישיים.

העלילה מתפתחת כאשר בדרכם של השניים חזרה עודד מועד אל עבר מדרון ונפצע. אורי מיד רץ לעברו, בוחן את פצעיו, מטפל בו ומרגיע אותו. אורי מוצג כגבר מנוסה ואמיץ היודע איך להתמודד במצבים כאלו. לעומתו עודד שברירי וחלש, ללא ניסיון בחיים, נזקק לעזרה ומתייסר מכאביו. כשאורי נאלץ לקבל החלטה משמעותית העלולה לחשוף את סודו, הוא לפתע מפגין חולשה ופחד ומוכן לסכן את חיי אהובו. הסרט יוצר אווירת מתח ותהיות אל מול השאלות עד כמה רחוק אורי ילך כדי לשמור על סודו? אם יסכן את אהובו רק כדי שהסביבה ומשפחתו לא תגלה את סודו? הבמאי רוזנטל והשחקנים, ליאור אשכנזי ושחר נץ, מצליחים להעביר את הדילמות איתן נאלצת להתמודד האוכלוסייה הגאה, שחלקם עדיין מסתירים סודות לגבי זהותם ומראים עם מה יצטרכו להתמודד ברגע שהסביבה תגלה זאת.

[*]

(תמונה מתוך "בדרך חזרה". צילום: איתן חתוכה)

שנייה מהבית

מבקר: רפאל תמנה

בסרטה הרציני והאצילי של תמר גורן אין משהו שעוד לא ראינו בקולנוע, אבל הוא מחזיק דרמה ממשית, כואבת ומפעימה, והוא עשוי בתנופה ומיומנות קולנועיות גדולות ובוגרות. אפשר אולי לשער בזהירות שהסרט מבוסס על חוויות מוכרות מקרוב, ועל כל פנים אפשר לחוש שהוא נולד מתוך הכרח עמוק. מילי עשת ("מעבר להרים וגבעות"), שמגלמת בו את הדמות הראשית - נערת תיכון יפה, מופנמת ורגישה - היא בעלת נוכחות הבעתית ודרמטית עזה ואמינה לחלוטין, והיא נראית כאילו נולדה לגלם את דמותה של נוגה.

הסרט מציג כמה תמונות שמשקפות את הוויית חייה ונופיה הפנימיים של מי שנולדה עם רגישות ועם אינטליגנציה אל תוך מצב משפחתי לא רגיל ולא נוח, וערנות הנעורים הבוגרת שלה נמצאת במתח עם הדעיכה הרגשית והכללית של מי שאמורים להיות הורים ומשפחה. זהו רגע מתמשך וטיפוסי של משבר מעיק שההורים אינם מסוגלים לאסוף את עצמם כדי להביאו לסיום עבור בתם. הסרט מעביר בצורה מרשימה את התדרים הקשים והלא מדוברים שסופג אל תוכו אדם רגיש ובודד, שעושה מאמצי גדילה ואיסוף עצמי. הוא ממחיש את חריגותו של סוג אדם כזה בתוך נוף של אנשים הנוטים 'לזרום' ושאינם יודעים הרבה על מצוקות לב ועל לבטים עמוקים, נוף של הוויה הנוטה לעתים קרובות לשטחיות ולרדידות.

בשיאו הסרט מציג גם את פריצת הכוחות המיניים והיצירתיים העמוקים שמתעוררים בנוגה, שבחיפושיה אחרי תחושת אהבה, שייכות ונורמליות מנהלת יחסים עם איש מבוגר ממנה בשנים רבות, והרגע הזה הוא יפה באופן שגורם ללב ממש לצאת ממקומו. גורן מצליחה גם לתעל את אותו רגע בסרט הקצר הזה כדי ליצור מפלה טראגית, שהיא הרהור נוגה על גורלה של נערה בחברה הישראלית ובמאה ה-21.

[*]

(מתוך "שנייה מהבית". צילום: עומר לוטן)

הדב

מבקר: רפאל תמנה

כמו "שניה מהבית", סרט האנימציה "הדב" של דורין שוורצמן ביחסיה של נערה צעירה ורגישה עם אביה הדועך, שאינו יכול לספק לה את היחס הדרוש לה, והיא סופגת ממנו על כורחה ומתוך קונפליקט פנימי תחושה ונוכחות של מוות, שהיא חיה בצלה. הסרט של שוורצמן הוא קצר בהרבה, והוא מספק תמונה מינורית, קצרה וקולעת, של מצב הוויה ועניינים.

אפשר לשער שגם במקרה הזה הסרט מבוסס על חוויה אישית. הוא מתייחד בזה שהמאפיינים המסוימים של האפלוליות והדמדומים ששרוי בהם האב, המדומה לדב קוטב לבן שנקלע למקום לו לא והפך מדב פרא לדב מנומנם בשנת חורף נצחית, הם מאפיינים טיפוסיים של תרבות והוויית יוצאי מדינות חבר הלאומים והוא בוודאי מבטא את כאבם של לא מעט צעירים ממוצא זה המבקשים להיות שייכים יותר להוויה הישראלית. ישנו רגע מצחיק ומפתיע מאוד בסרט, שבו הבת קוטעת את אביה, השקוע בצפייה אינסופית בטלוויזיה ומעלה הגיגים מקוטעים וחסרי טעם על אודות עברו בעברית צברית, שנועדה לטלטל את האב, ללא הצלחה, להמחיש לו היכן הוא באמת נמצא עכשיו, ולהתעורר.

עבודת האנימציה והעבודה הקולנועית הכללית בסרט הן טובות והן מבטאות בצורה יעילה את הנופים החיצוניים והפנימיים שחיות בהן הדמויות; הדימויים והמטאפורות שבחרה שוורצמן הם שנונים, מקוריים וקולעים. היבטים אלה של היצירה באים לידי ביטוי עדין ומרגש בסוף הסרט, שמהווה גם כעין התרה קטנה של הקונפליקט הרגשי והמשפחתי ששורטט עבורנו.

[*]

(מתוך "הדב". איור: דורין שוורצמן)

מכתב אהבה לבחור שהמצאתי

מבקרת: מעיין הררי

סרט הגמר של היוצרת הצעירה רחל גוטגרץ, בוגרת מסלול אנימציה בבצלאל. זה סרט אישי אשר מעביר דרך ווייס-אובר את הרהורי התודעה של המספרת ומכניס את הצופה עמוק לתוך עולמה הפנימי. הסרט מאויר בצבעי כחול ואדום אשר ידועים בעולם האומנות כצבעים אשר מעוררים רגש עז ומראה אימג'ים של בר לילי, גשם, בדלי סיגריות ודמעות שמופיעים ברפטטיביות.

זו יצירה מסקרנת שמייצרת אימפקט רגשי חזק ומשלבת אומנויות שונות של כתיבה לירית, מוזיקה מקורית ואנימציה שמשתלבות יחד בכדי להעביר את תחושת הבדידות והכמיהה לאהבה שמהדהדת בצופה לאורך כל הצפייה.

[*]

(מתוך "מכתב אהבה לבחור שהמצאתי". איור: רחל גוטגרץ)

לחלק השני של כתבת ההמלצות: לחצו כאן