אני מאמין בעבודה משותפת בין ישראלים לערבים: ראיון עם יניב ביטון

לפני מעל לשנתיים קיבל יניב ביטון הצעה לאודישן. השחקן קיבל סצנה וסינופסיס מתוך סרט קומי שנראה על פניו כקומי לחלוטין. אלא שאז הוא הפך את דף הסינופסיס וקרא את עמוד דבר הבמאי (דף קצר בו הבמאי מסכם את האמירה שמאחורי הסרט). "זה שבה את ליבי", מספר השחקן על מילותיו של סאמח זועבי (הבמאי ואחד משני הכותבים של הסרט). "אתה יודע שהוא רואה את עצמו בשליחות מאוד גדולה ושהוא יודע שהמצב הוא לא מצחיק, אבל דרך קומדיה הוא חושב שאפשר להגיע למקומות מאוד אמיתיים ומקרבים. אז כבר הלכתי לאודישן בתחושה שאני מאוד רוצה את זה. האודישן היה מאוד מוצלח, בין המוצלחים ביותר שהיו לי בחיים. בסופו סאמח אפילו חיבק אותי".

"תל אביב על האש" מספר את סיפורו של סאלם (קייס נאשף), שעובד בתור עוזר הפקה בצילומי אופרת סבון פלסטינית המצטלמת ברמאללה. בעקבות מפגש מקרי עם אסי (יניב ביטון), מפקד המחסום שבו עובר סלאם בדרך לעבודה, מוצא את עצמו סאלם נהפך לתסריטאי של הסדרה. אך בעוד שאסי לוחץ ואף מאיים עליו לסיים את הסדרה ברומן בין פלסטינית לישראלי, יוצרי הסדרה מתנגדים. "זה איש קטן בעמדה של כוח", ביטון מספר על אסי. "הוא תקוע במחסום הזה, בתפקיד שהוא לא רוצה והוא רוצה להרשים את אשתו בצורה מאוד ברורה, בגלל שהיא מעריצה של אופרת הסבון".

בתור סרט שדובר עברית וערבית, כיצד החלטתם על השפה שבה תדברו בסצנות?

"עשינו הרבה חזרות סאמח, קייס ואני. דיברנו הרבה על השפה, זו החלטה מאוד גורלית, כי אני יודע לדבר גם עברית וגם ערבית וגם קייס יודע לדבר עברית וערבית. אבל בחרנו במקומות מאוד מסוימים שאסי חוזר לעברית דווקא בשביל להרגיש יותר עליונות. לפעמים סאלם מדבר בערבית ואסי בוחר לענות בעברית דווקא כדי להראות שהוא יותר עליון".

[*]

(יניב ביטון וקייס נאשף מתוך "תל אביב על האש". באדיבות סרטי יונייטד קינג).

הדמות של אסי בתור קצין צבאי לא תמיד עושה חסד עם הצבא, האם היו רגעים שהרגשת פחות נעים לשחק אותם?

"האמת שבכלל לא. בגלל שסאמח הוא לא בן אדם של סיסמאות וקלישאות, אז גם החייל הישראלי לא מרגיש כמו החייל הישראלי הכובש והסטריאוטיפי שאנחנו רואים בסרטים ישראליים ופלסטיניים. לא הרגשתי שאני מייצג כאן את הצבא, אלא הרגשתי שאני מייצג בן אדם שנמצא במקום שהוא לא אוהב והמוטיבציה כאן היא אישית וקשורה לעולם הרומנטיקה והרגישות. זה גם מה שאהבתי בסרט, אין פה איזושהי קלישאה או חייל סדיסט שרוצה רק להציק".

משהו שמאוד אהבתי בסרט זה העניין שמדובר בסרט מאוד מעורב. יש כאן שחקנים ישראליים המוכרים לקהל הרחב לצד שחקנים ממוצא ערבי ובין לבין ישנם שחקנים מחוץ לארץ. איך הרגשת בתוך השיתוף פעולה הזה? "היו שם רגעים מרתקים בשיתוף פעולה הזה. קודם כל ביני לבין קייס יש היסטוריה ארוכה, אנחנו מכירים הרבה שנים ויש לנו הרבה מן המשותף כמו ששנינו למדנו משחק ב'בית צבי'. היו לנו הרבה מפגשים נחמדים ומעניינים עם שאר החבר'ה הערבים הישראליים בסרט או שיחות מרתקות על האם אפשר בכלל לעשות קומדיה על המצב. המפגש עם לובנה אזאבל, שהיא בכלל ממוצא מרוקאי, היה מדהים. חלק מהסרט גם צולם בלוקסמבורג והרבה מהניצבים בסט היו פליטים מסוריה ועיראק. איפה כבר יוצא לך לשבת ולדבר עם פליט מסוריה או עיראק?"

איך נמנעתם ממתח על הסט כתוצאה מהשוני בין כולם?

"רוחו של סאמח הייתה על הסט, שהוא אדם נעים של שלום ולא של מדון וריב, כך שלא היו אי נעימויות על הסט. על זה מדבר הסרט, שבסופו של דבר יש משהו באמנות שכן מקרב. גם הטלנובלה הזו שמצליחה להביא משפחה יהודית לראות מישהו פלסטיני, מראה כמה שאמנות יכולה לקרב. אמנות גם הייתה הפתרון לדמויות בסרט לבטא את עצמם, סאלם מצליח למצוא את עצמו דרכה וגם אסי מצליח לבטא את עצמו דרך האמנות בסופו של דבר ולא דרך הצבא".

היית רוצה לראות יותר שיתופי פעולה כאלו?

"בהחלט. הייתי רוצה לראות עוד שיתופי פעולה כאלו גם בקולנוע הישראלי וגם בתיאטרון הישראלי. אני כן חושב שאנחנו צריכים לצאת מהגבולות האלו של סרט ישראלי שמלהק שחקנים ישראליים או סרט ערבי שמלהק שחקנים ערביים. אני מאוד מאמין בעבודה משותפת בין שני הצדדים".

כשחקן שעוסק הרבה בטלוויזיה, איך זה היה מבחינתך לעבור לקולנוע?

"מרגש בטירוף, ממש התאהבתי בחוויה של קולנוע. תמיד אהבתי את החוויה של קולנוע יותר מטלוויזיה. נכון שהטלוויזיה עברה מהפכה בשנים האחרונות והיא צברה הרבה פופולריות, אבל יש משהו בחוויה של ללכת לקולנוע של התרוממות מעל המציאות, משהו שהרבה יותר מקביל לתיאטרון. גם שיטת העבודה שונה, יש הרבה יותר תשומת לב לפרטים - גם הוויזואליים וגם של התוכן. בטלוויזיה אנחנו מצלמים בקצב היסטרי של עשרים ומשהו עמודים ביום מטעמי תקציב. אין הרבה זמן להתעכב על הדברים, עושים 2-3 טייקים מול 3-4 מצלמות וממשיכים הלאה. בקולנוע עושים הרבה חזרות לפני ויש הרבה יותר תשומת לב לפרטים. מצלמים מהרבה זוויות והרבה שוטים. ויש הנאה בלשחק סיפור מרוכז של שעה וחצי".

מה גורם לך לבחור תפקיד?

"זה דרך הבטן, אינטואיציה. אם זה משהו שמגרה אותי ובא לי לעשות את זה, אני מרגיש אינטואיטיבית שאני רוצה לעשות את זה. אם זה סרט או הצגה או סדרה שיש להם אמירה פוליטית, אז בוודאי שאני אצטרך לעמוד מאחוריה ואם זה משהו שאמנותית אני מזדהה עם הדמות והמניעים שלה או לפחות נהנה מסיטואציות הקומיות בטקסט. וכמובן יש את השיקול הכלכלי כי אין מה לעשות (צוחק)".

כיצד לדעתך נוצרת סיטואציה קומית?

"יש הרבה דברים אבל דבר ראשון הוא אנושיות. תחושה אנושית או רגש שאנחנו עוברים ביום-יום ויוצרת הזדהות. תמיד עוזר אם יש איזה שהוא פער בין הסיטואציה לבין מה שהצופה יודע, משהו שיוצר איזושהי אירוניה מסוימת".

לסיום, מה הטיפ שלך לשחקנים צעירים?

יוצא לי לדבר הרבה עם שחקנים צעירים. אני חושב שזה מאוד אינדיבידואלי כי לכל אחד יש את הדרך שלו, לכל אחד יש את הסיפור שלו או את המניע שלו ללמה הוא נהפך להיות שחקן. בשנים הראשונות לפחות עדיף לטחון, להגיד הרבה כן והרבה פחות לא. פשוט לשחק, לצבור ניסיון וללמוד את עצמך. זה לא משנה אם הדברים נראים נחותים ממבט ראשון כמו הצגות ילדים או תפקיד קטן בסדרה. מכל מפגש מול המצלמה או מול הבמה אתה לומד. מעבודה בתיאטרון אתה לומד איך לעמוד על במה ובעבודה על סרטים אתה לומד איך להתנהג על סט או איך שחקנים יותר מנוסים משחקים בקלוז-אפ או בלונג-שוט. תעשה ותעשה כמה שיותר ותמיד תחשוב כיצד להשתפר".