Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: ראש בראש: הזהב של נורמן

"מוטציה הנעה בין סרט הרפתקאות, דוקו ובלאקספלויטיישן": הביקורת של מתן יניב

ישנם סרטים שנדמה כי הגורל קבע את הטיימינג של יציאתם ונראה כי נועדו להגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון. סרטו החדש של ספייק לי לעולם לא היה מקבל חשיפה תקשורתית רחבה כפי שקיבל לולא השתחרר במקום הנכון (נטפליקס, ה'איימקס' שלנו בחודשים האחרונים) ובזמן הנכון (ההפגנות עקב הריגתו של האפרו-אמריקאי ג'ורג' פלויד). בסך הכל מדובר בסרט רגיל של לי, מלווה בשירים ישנים והרגשה של סרט דוקומנטרי לצד ביקורת נוקבת על מעמד האדם השחור בארה"ב. נראה כי הבמאי לעולם לא היה מצליח לעשות את הסרט הזה בתקופתו של אובמה.

אך אמריקה כבר חיה בעידן אחר, עידן בו הגזענות מתפרעת בארה"ב ובראש המעצמה עומד לו נשיא גזען ונלעג, על כן זוהי בדיוק התקופה דווקא לחזור אחורה, לתקופה חשוכה אף יותר בתולדות אמריקה- מלחמת וייטנאם. במרכז העלילה עומדים 4 חיילים לשעבר, ניצולי המלחמה שהם גם כמובן אפרו-אמריקאיים, אשר חוזרים לוייטנאם אחרי שנים של טראומה על מנת לאתר אוצר שאותו השאירו מאחור.

[*]

אבל סיפור האוצר איננו מרתק את לי כמו שהוא רוצה להראות את המלחמה, את האימה אותה חשו החיילים השחורים שנשלחו לחזית הקרב בסצנות שלעיתים מרגישות כמו סרט דוקומנטרי קלאסי. במהלך הסיפור נזכרים הארבעה גם במנהיג היחידה וחברם החמישי (צ'דוויק בוזמן, כמעט לא מזוהה בהופעה אנרגטית בהרבה מתפקידיו הקודמים) שנהרג במהלך המלחמה.

שאלה אחת ליוותה אותי במהלך הצפייה בסרט - מדוע רק עכשיו? מדוע סרטי המלחמה האמריקאיים בוחרים להציג את סטאלון, דה נירו או מרטין שין ומתעלמים כמעט לחלוטין ממעשי הגבורה של האדם השחור. זו שאלה שגם גיבורי הסרט שואלים את עצמם במהלך הסרט ואם בסטאלון עסקנו, בסצנה ספציפית מתעורר גם דיון מעורר מחשבה על הקיטשיות בסרטי "רמבו".

המשך הסרט מרגיש כמו מוטציה הנעה בין סרט הרפתקאות, דוקו מלחמה ובלאקספלויטיישן אולד-סקול. מעבר לכך, זה לא יותר מעוד סרט של ספייק לי, במאי שהאקטיביזם והדעות שלו בולטות הרבה מעל השטח ולעיתים מקשות על הצופה. אם ביצירות מופת כמו "מלקולם אקס" או "עשה את הדבר הנכון", הצליח הבמאי ליצור דמויות כה עגולות שיעוררו דמעה גם אצל אדם גזען, הדמויות בסרט הזה בעיקר מתבכיינות יותר מאשר הן פועלות.

יחד עם זאת, אין יותר טוב מסרטו החדש של לי בכדי להסביר לישראלי, המנותק מהמציאות האמריקאית, מדוע האדם השחור זועק את זעקתו. כבר בפתיחת הסרט, מציג הבמאי ראיון עם מלקולם אקס בו האקטיביסט חוזה כי יום יבוא והנאמנות של האדם השחור באמריקה תישחק. אם כי זוהי נאמנות שנשחקה כבר מזה זמן רב, התקופה האחרונה הינה הזמן המושלם לחזור אחורה ולהבין כיצד הכול הדרדר.

"סרט רלוונטי שמוכיח שכוחו של לי עדיין במותניו": הביקורת של רון פוגל

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי את ג'ורג' פלויד מוטל על הרצפה וברכו של השוטר מונחת על צווארו, היא הסצנה המפורסמת מתוך יצירת המופת של ספייק לי מ- 1989 "עשה את הדבר הנכון". סצנה שבה הבריון השכונתי רדיו ראחים מוצא את מותו כששוטר לבן מניף אותו וחונק אותו עם אלת בייסבול. אותה סצנה לא נולדה במוחו של לי ומבוססת על מקרה שארע באמת בני יורק בשנות השמונים, וכך הקולנוע של לי מנציח מציאות שחוזרת שוב ושוב בארה"ב גם בימינו.

לי ("מלקולם אקס", "שחור על לבן") הוא לטעמי היוצר האפרו-אמריקאי החשוב בכל הזמנים, ולו רק בשלב העובדה שסרטיו הצליחו להביא את נושא הגזענות והקיפוח של האפרו-אמריקאים למרכז הבמה. בשל התחכום לצד הישירות של סרטיו הפך לי ליוצר השחור הראשון שקיבל לגיטימציה מהלבנים.

את ימי הזוהר שלו סיים לי בערך ב-2006 עת ביים את סרט האקשן "האיש שבפנים" ומאז אופיין בעשייה שנעה בין המביכה ללא ברורה. לשמחת מעריציו חזר לי בקול ברור וחד מאי פעם בסרטו הקודם והנהדר "שחור על לבן" בו הציג את הקו קךוס קלאן במערומיהם ואף התייחס לסרטים גזעניים כ"הולדתה של אומה" ו"חלף עם הרוח" (שחזר לאחרונה לכותרות בשל ענייני גזענות ורומנטיזציה של בעלי העבדים בדרום).

סרטו החדש של לי "הזהב של נורמן" (חמשת האחים לנשק באנגלית) שיצא לאחרונה בנטפליקס עוסק בנושא שלי כבר נגע בו בסרט אחר שלו - "הנס של סנטה אנה". כמו בסרט ההוא שעסק בחיילים אפרו-אמריקאים, גם ב"זהב של נורמן" לי מציג את החיילים השחורים שלחמו בווייטנאם ואת הרגשתם כי הם שימשו בשר תותחים לאומה ששלחה אותם ונתנה ללבנים העשירים להתחמק מהגיוס.העלילה עוקבת אחר חמישה חיילים אפרו-אמריקאים שגילו תוך כדי משימה במהלך מלחמת וייטנאם מצבור של זהב. כעת, קרוב לחמישים שנה לאחר מכן, הם מחליטים לחזור ולמצוא את הזהב. אחד מהחמישה נהרג אז במהלך קרב. במקומו מצטרף בנו של אחד החיילים ששרדו.

הסרט נפתח בתנופה רבה כאשר בתעלול קולנועי –בפלאשבקים ממלחמת וייטנאם - מופיעים אותם השחקנים שמופיעים כעת בהווה. זה מעניין ומוסיף לאמינות הסרט. לי גם פותח את סרטו בשיעורי היסטוריה על האדם השחור המדוכא באמריקה וכדרכו הוא חד וברור, במיוחד לאור מה שקורה עכשיו באמריקה. אלא שאז הסרט מאבד מיקוד ומתפזר לכיוונים שחלקם פחות מעניינים(כמו קבוצת מפרקי המוקשים שהחבורה פוגשת בדרכה).המסע של החבורה בעקבות הזהב האבוד מזכיר את סרטו של ג'ון יוסטון "האוצר מסיירה מדרה", כולל ההבנה שתאוות בצע גורמת לאנשים לבגוד גם ביקרים להם ביותר.

לי לוחץ על דוושת הגז ואז עוצר והסרט נגרר לסצנות מתישות ומעייפות. לי דידקטי מתמיד בסרט ומסריו אינם מתוחכמים, אולם למרות זאת ולמרות העלילה שלא מצדיקה שעתיים ומחצה, עדיין השילוב של המוזיקה הנהדרת שהלחין טרנס בלאנשרד, הבימוי המתוחכם של לי ובעיקר משחקם של דלרוי לינדו וקלארק פיטרס מצליחים לספק סרט רלוונטי ומוכיחים שכוחו של לי עדיין במותניו. זהו לא לי במיטבו, אבל גם כשהוא לא בשיאו עדיין הוא אחד הבמאים החשובים בימינו.